יהיה קצת מוגזם לומר שהוצפנו, אבל כן קיבלנו כמה תכתובות, כמה מחאות, מישראלים שהשיבו לסקר של המדד לפני כמה שבועות. הסקר בחן, בין השאר, את עמדתם בנוגע לאיזון הנכון בין ״מוסר״ לבין ״אינטרסים״. זו שאלה שאנחנו שואלים מעת לעת, במסגרת הסקרים עבור המכון למדיניות העם היהודי. נוסח אחד של השאלה הולך כך: ״יש האומרים שמדיניות החוץ והבטחון של ישראל צריכה להיות בעיקר מוסרית, ואחרים אומרים שהיא צריכה בעיקר לדאוג לאינטרסים של מדינת ישראל. בעניין הזה, מבין העמדות הבאות, איזו עמדה היא הכי קרובה לעמדה שלך?״ התשובות משקפות בחירה ברמות שונות בין דגש בלעדי או חזק יותר על מדיניות ״מוסרית״ לבין דגש בלעדי או חזק יותר על מדיניות מבוססת על ״אינטרסים״.
בסקרי המדד, למשיבים יש אפשרות לשלוח לנו תגובות והערות על השאלונים. לא פעם אנחנו לומדים מהמסרים האלה דברים מעניינים. על מה קבלו המשיבות והמשיבים במקרה הזה? על הדיכוטומיה שמגולמת בעצם השאלה, כאילו יש סתירה אפשרית, או הכרחית, בין מוסר לבין אינטרסים של מדינה. צריך להודות: התלונה שלהם לכדה את עיני, בין השאר משום שהדהדה תלונה שגם אני השמעתי בעבר, נגד שאלות שמבקשות מישראלים לבחור בין ״מדינה יהודית״ לבין ״מדינה דמוקרטית״, כאילו מדובר בהנגדה בין שתי שאיפות שאין להן ברירה אלא להתנגש.
כך שבמובן מסויים, המתלוננים צודקים. התלונות צודקות. השאלה יוצרת מציאות של קונפליקט, ומבקשת מהמשיבים להכריע בו. אבל האם יש באמת קונפליקט, מעבר לזה שאנחנו מייצרים בשאלון? שלומית כתבה על השאלה הזאת, שהיא ״מבוססת על הנחת יסוד שגויות בעיני, כאילו יש קונפליקט. המוסר האמיתי זהה לאינטרסים של מדינת ישראל. אין שום פער ביניהם״. גם אורי כתב מסר כזה, בלשון קצת אחרת. וכל זה, צריך לומר, לפני הדרמה של השבועיים האחרונים שנוגעת לרעב – בין אם ישנו ובין אם איננו – ברצועת עזה. כלומר, כל זה עוד בשלב הדיון התיאורטי, לפני שהוא נוגע בחיים עצמם.
הסכתים חדשים של הקיפוד והשועל: על המגילות הגנוזות, סוף האנושות, חכמי התלמוד
נו, אז מוסר או אינטרסים? ננסה את הדוגמה המיידית: איך נוהגים במקרה של עזה אם מניחים שיש רעב, ושלישראל יש יכולת למנוע אותו. אפשרות אחת היא לומר: המוסר והאינטרס זהים. המעשה המוסרי הוא למנוע רעב, והמעשה האינטרסנטי הוא למנוע רעב, כדי למנוע את הביקורת על ישראל, ואת הקשיים המדיניים שנלווים לה. אבל יש עוד אפשרויות. אחת היא לקבוע שהאינטרס הישראלי הוא לחזק את הרעב בדרך להכרעת חמאס, גם אם מעשה כזה נוגד את ערכי המוסר (ואז צריך להכריע בקונפליקט). שנייה היא לקבוע שהאינטרס הישראלי הוא להפסיק את ההרעבה, כדי למנוע ביקורת, אבל שמבחינה מוסרית אין לישראל שום אחריות על רעב שכולו באשמת חמאס (ואז שוב צריך להכריע בקונפליקט).
מעט מאוד ישראלים (רובם ערבים) סבורים שעל ישראל לבחור ב״מוסר״ כעיקרון העל הבלעדי של המדיניות שלה. מעט ישראלים (רובם יהודים) סבורים שעל ישראל לחשוב על ״אינטרסים״ בלבד, ללא שיקולי מוסר. הקבוצה הגדולה ביותר, כשליש מהמשיבים, סבורים ש״המדיניות צריכה להתבסס על אינטרסים, עם יוצאי דופן במקרה של פגיעה חמורה במוסר״. וצריך לומר: הדבר הזה לא השתנה משמעותית אחרי שבעה באוקטובר. איך אני יודע? כי חיפשתי במייל שאלה זהה מלפני כמה שנים, ומצאתי מייד. אותה שאלה, כמעט אותה תשובה. רק הסוקר כבר לא איתנו.
המייל מפרופ׳ קמיל פוקס, שעבד איתנו אז על הסקרים. הודעה קצרה, עם צרופה – תוצאות הסקר. ומה בהודעה? ארבע מילים: ״שים לב לתשובות החרדים״. הנה, גם זה לא השתנה. כאז כן עתה, הציבור החרדי הוא זה שנוטה יותר מכל ציבור אחר לבחור באינטרסים בלבד – בלי מוסר. כמעט מחצית מהחרדים שהשיבו לסקר בחרו בתשובה הזאת.
כבר קראתם את הספר של גדי היימן?
