תושביהן של 25 מדינות חושבים – בממוצע – ש״תפוצה של מידע כוזב ברשת״ היא סכנה מרכזית למדינתם. אך לא תושבי ישראל.
תושביהן של 25 מדינות חושבים – בממוצע – ש״התחממות גלובלית״ היא סכנה מרכזית למדינתם. אך לא תושבי ישראל.
הישראלים חריגים. לא בכל עניין, לא למול כל הארצות. אבל חריגים. זה ניכר בעיקר בשני הסעיפים שהזכרנו. רק 43% מאיתנו סבורים ש״תפוצה של מידע כוזב ברשת״ היא סכנה מרכזית עבורנו. הכי קרובים לנו בעמדתם, אבל לא ממש קרובים, הם תושבי ניגריה: 58% מהם סבורים שמידע כוזב הוא סכנה מרכזית. ברוב המדינות האחרות שנבחנו, בסקר חדש יחסית של מכון הסקרים פיו, שיעור הסבורים שמידע כוזב הוא סכנה עיקרית גבוה הרבה הרבה יותר. איטליה: 72%. ארגנטינה: 73%. פולין: 85%. גרמניה: 81%. ארה״ב: 70%. ברזיל: 84%. וכן הלאה.
המצב דומה למדי כאשר מדובר על התחממות גלובלית. בחודש שעבר שאלנו כאן, האם הישראלית סבורים שיש התחממות גלובלית מעשה ידי אדם. התשובה היתה שכן. יש התחממות. התשובה היתה שכן. מעשה ידי אדם – אבל את התשובה הזאת נתנו כבר פחות ישראלים. לא שאלנו כמה ההתחממות מסוכנת, משמעותית, ראויה לתשומת לב מערכתית. בסקר של פיו התקרבו לזה יותר. הם שאלו, את הישראלים, וגם את תושביהן של 24 מדינות אחרות, האם התחממות גלובלית היא ״סכנה משמעותית״. 42% מהישראלים אמרו שכן. שוב – הנתון הנמוך ביותר לעומת כל המדינות האחרות בסקר. ישראל היא המדינה היחידה שבה רק מיעוט השיב שהתחממות גלובלית היא סכנה משמעותית. הקרובה אלינו ביותר היא ארה״ב, עם 51% שאמרו שכן. כמו בישראל, גם בארה״ב הנושא הזה מאוד פוליטי. כמעט מבחן רורשך להשתייכות למחנה פוליטי זה או אחר. המדינות הבאות אחרי ארה״ב, שבהן הרוב שרואה בהתחממות גלובלית סכנה משמעותית הן הודו וניגריה.
למה אנחנו כאלה? את ההסבר צריך לחפש גם בשאלה של מתודולוגיה וגם בשאלה של תוכן. נתחיל במתודולוגיה: הסוקרים של פיו הציעו למשיבים מספר מוגבל של סכנות. לדוגמה, הם לא שאלו על הסכנה של מלחמה, ולא על הסכנה של גרעין, ולא על הסכנה של רעידת אדמה או צונאמי. הם שאלו על חמישה דברים, שמשקפים בחירה שלהם כסוקרים, לא פחות מאשר השקפה שלנו כמשיבים. התחממות גלובלית, מידע כוזב, טרור, מחלות מדבקות, מצב הכלכלה העולמית. חמש סכנות – כל אחת בשאלה נפרדת. כלומר, אין בעיה לומר שגם זה סכנה משמעותית וגם זה סכנה משמעותית. ובאמת, רוב המשיבים ברוב המדינות דירגו את כל חמש הסכנות כמשמעותיות. 72% את מידע כזה, 70% את הכלכלה, 69% את הטרור, 67% את ההתחממות הגלובלית, 60% את המחלות המדבקות.
מכאן, שלמתודולוגיה יש תפקיד כפול – ואולי סותר – בהסבר חריגותה של ישראל. מצד אחד, בחירת הסכנות מוגבלת, ואולי פשוט לא עונה נכון על מה שישראלים מזהים כמסוכן. זה לא שאנחנו רואים פחות סכנות, זה שלא נתנו לנו הזדמנות לבחור את הסכנות הנכונות בעינינו. מצד שני – גם אם לא הציגו לנו את כל הסכנות שנראות לנו חמורות, יכולנו לומר גם על הסכנות האלה שהן משמעותיות, והעובדה היא שביחס לשתיים מהן רובנו בחרנו לא לעשות זאת (מידע כזב והתחממות) וביחס לעוד שתיים רק רוב קטן מאיתנו בחרו לעשות זאת (כלכלה ומחלות). זה לא שדירגנו את הסכנות האלה נמוך לעומת אחרות. זה שדירגנו אותן נמוך – נקודה.
מה דירגנו גבוה? את סכנת הטרור. הנושא היחיד שרוב גדול של ישראל הסכימו שהוא סכנה משמעותית. 89% מהישראלים סימנו טרור. יש רק מדינה אחת שיש בה רוב גדול עוד יותר שסימן טרור: טורקיה – 91%. בקניה ובניגריה, שיעור המשיבים בשאלת הטרור זהה לישראל. באינדונזיה הוא כמעט זהה – 87%. הבאה בתור היא צרפת – עם 84%. המדינות שבהן האזרחים לא רואים בטרור סכנה משמעותית הן אוסטרליה (36%), קנדה (44%), הונגריה (39%).
תאמרו: הנה, ישראל לא חריגה, יש עוד מדינות שבהן הטרור מסומן כסכנה מרכזית. נכון ולא נכון. ניקח את טורקיה כדוגמה. כן – הטורקים, כמו הישראלים, מזהים את הטרור כסכנה מרכזית. לא – הטורקים לא משיבים כמו הישראלים בשאלות על הסכנות האחרות. בישראל רק 42% סימנו התחממות גלובלית כסכנה חמורה, בטורקיה 72%. פער גדול מאוד. בישראל 51% סימנו את מצב הכלכלה העולמית כסכנה חמורה – בטורקיה 79%. שוב, פער גדול מאוד.
מה זה ניצחון במלחמה? האזינו לשיחה עם עזר גת
את ההסבר לפערים בין ישראל לבין מדינות אחרות צריך לחפש, ואציע כאן אפשרות, בלי ידיעה ברורה שזו האפשרות הנכונה. זו פשוט האפשרות שנראית לי הכי נכונה מכל האפשרויות האחרות שניסיתי להעלות בדעתי, ואשמח לשמוע הצעות אחרות, טובות יותר.
את ההסבר צריך להתחיל בכך שישראל לא חריגה רק בעמדותיה הנוגעות לסכנות גלובליות. את ההסבר צריך להתחיל בכך שישראל חריגה בכך שהיא היחידה מכלל המדינות בסקר שנמצאת כבר כמעט שנתיים במצב של מלחמה. זה אומר שישראל, שגם כך נוטה להיות מדינה שמתעניינת בעיקר בעצמה, ופחות בשאר העולם, מסיבות מגוונות (שונות תרבותית, תחושת מצור, אתגרים קיומיים ועוד), נמצאת עוד יותר מהרגיל במצב של מבט שמופנה פנימה. שאר העולם נעלם ברקע, אלא במקרים שבהם יש לו קשר ישיר למה שמטריד אותנו. כמו התפרצות של אירועים אנטישמיים שיש להם קשר למצב בישראל. או מתח מדיני גובר מול מדינות אחרות, בגלל המלחמה. עניינים אחרים שהעולם עסוק בהם פחות מעסיקים אותנו. אין לנו זמן להם, אין לנו קשב אליהם, יש לנו דברים דחופים מהם.
לכן, כשמציגים לנו שאלות על סכנות גדולות, אנחנו לא עושים את החשבון שעושים תושבים במדינות אחרות – זה מסוכן, וגם זה מסוכן, וגם זה מסוכן, והשאלה היא רק עד כמה. אנחנו עושים את החשבון הישראלי – זה לא מעניין אותי כרגע, וגם זה לא, וגם זה לא. יש לי צרות גדולות יותר. הפריט היחיד שישראלים נעצרים עליו הוא טרור – כי זה הפריט היחיד שמתייחס ישירות לדבר היחיד שמעסיק אותם כבר שנתיים: מלחמה, חטופים, קרבות, הרוגים, חיסולים, הפצצות וכן הלאה.
האם יש מידע שיכול לתמוך בהשערה הזאת? נדמה לי שכן. המחקרים של פיו בנושאים שמדובר בהם כאן הולכים לא מעט שנים לאחור. כלומר, הם מספקים אפשרות לעקוב אחר מגמות. ודווקא כאשר עוקבים אחר מגמות מגלים שישראל לא לגמרי חריגה. דוגמה: התחושה שהתחממות גלובלית היא סכנה משמעותית היתה בעלייה. מ-30% ב-2013, ל-47% ב-2022. מה קרה השנה? ירידה ל-42%. אבל זו לא ירידה חריגה. התחושה שהתחממות גלובלית היא סכנה משמעותית ירדה השנה בעוד הרבה מאוד מדינות, לעומת המצב בשנת 2022. בפולין, ביוון, באיטליה, בהולנד, בבריטניה. למעשה, היא ירדה בכל המדינות שפיו מסמנים כמדינות בעלות ״הכנסה גבוהה״ (שגם ישראל היא אחת מהן). כלומר, אנחנו לא חריגים. המגמה העולמית ניכרת גם כאן, רק במספרים אחרים, כי, כאמור (לפי התיאוריה שהצעתי) אצלנו הנושא נמצא ברקע לעומת צרות גדולות יותר.
את אותה תופעה אפשר לזהות גם בתשובה על השאלה אם מצב הכלכלה העולמית הוא סכנה משמעותית. החוקרים של ״פיו״ מציגים את השינוי בעמדות בנושא הזה מ-2017 ל-2025. וכמעט בכל מדינה המצב הוא של קפיצה בתחושת הסכנה (החריגות הן ספרד, איטליה ויוון). יש קפיצה בקנדה, בארה״ב, בשבדיה, ביפן, בהודו. בכל מקום. וכן, גם בישראל. אנחנו לא חריגים. ב-2017, 33% מהישראלים חשבו שמצב הכלכלה העולמית הוא סכנה משמעותית. היום מדובר ב-51%. עליה של 18 נקודות, בדומה לעליה במדינות כמו ברזיל, אינדונזיה, הודו.
שורה תחתונה: לא בטוח שטוב לישראל להיות כל כך רחוקה מהעולם בזיהוי סכנות. מצד שני, אולי זה מובן לנוכח מצבה הייחודי. כך או כך – זו המציאות.
על אנשים ונשים, יפות ומכוערים. ספר חדש, מפתיע, של חן מרקס: בואו לעלעל ולרכוש
