ישראל של העשורים האחרונים היא חריג קטן ומעניין בעולם גדול. חריג קטן מכדי שישימו לב אליו בדו״חות מרכזיים על דמוגרפיה, כי השאלה אם יהיו כאן עשרה או עשרים מיליון בני אדם, בקושי מגרדת את המספרים של עיר גדולה אחת בניגריה או בהודו. חריג קטן ומעניין כי ישראל היא מדינה שמצד אחד הכלכלה שלה, ורמת החיים שנהוגה בה, דומה לסטנדרט מערבי, ומצד שני, שיעור הילודה בה ממשיך להיות גבוה למדי.
עכשיו, לפחות על פי דו״ח אחד, שמתייחס לשנה אחת, הילודה יורדת. בכמה אתרי חדשות דיווחו על האירוע הזה כעל ״חדשות מדאיגות״. אפשר גם: ״חדשות טובות״. אפשר גם: ״עוד לא בדיוק חדשות״. מייד נסביר.
זה לא מקרה, זו לא רק הנפש היהודית, או הרוח הישראלית, שהפכה אותנו לפצצת אוכלוסייה בקנה מידה קטן. זו גם המדיניות המכוונת של ממשלת ישראל, מאז הקמת המדינה ואז היום. בישראל ישנה מערכת שמעודדת ילודה, מסבסדת ילודה, מטפחת משפחות שיש להן הרבה ילדים, מכוונת לצמיחה דמוגרפית. חלק מזה הוא תוצר של טראומת השואה, וההתכווצות הפתאומית של העם היהודי, שרק שמונים שנה אחר השואה הוא חוזר פחות או יותר לגודל שבו היה לפניה (כשהעולם גדל בינתיים הרבה יותר). חלק מזה הוא כורח של מדינה בהקמה, שצריכה חיילים, פועלים, יצרנים, אזרחים, ושצריכה לשמור על רוב יהודי מוצק כדי לשמור על האופי היהודי שלה מוצק. דוד בן גוריון, מייסד המדינה, טען ש“ריבוי ילודה יהודית איננו צורך אימפריאליסטי, אלא מרכיב חיוני בהישרדות העם״. יותר מחצי מאה לאחר מכן, הממשלה עוד שואפת לחזק את הפריון.
ולא שיש לה קושי. אזרחי ישראל הפגינו עד כה תיאבון גדול לילדים שצריך רק לדרבן. לכן, המדינה הוציאה מעל 60 מיליון דולר בשנה על טיפולי פוריות במימון ציבורי. לכן, בישראל יש יותר מרפאות פוריות לנפש מאשר בכל מדינה אחרת בעולם, ולפחות לפי דו”ח אחד, היא “בירת ההפריה החוץ גופית של העולם”. כאשר רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין דרש לממש מתוך תאו בכלא את זכותו להביא ילדים לעולם, בתי המשפט נענו לו. כאשר הוריו של בן שנהרג טענו לזכותם לשאוב זרע מגופו, כדי להביא לעולם נכדים לאחר מותו, בתי המשפט שוב הסכימו. אפשר לחשוב שזו מדיניות נכונה. אפשר לחשוב שזו מדיניות בלתי סבירה. כך או כך, זו המדיניות הישראלית. מדיניות של ריבוי, שיהיו לה כמובן השלכות על איכות החיים בישראל, על צפיפות, צורך במשאבים, איכות סביבה, שטחים ירוקים, ויהיו לה השלכות גם על הרכב האוכלוסייה בישראל, הקבוצות שיגדלו, שיקטנו, שייעשו דומיננטיות יותר ופחות.
האזינו: כמה בני אדם בכלל צריך בעולם
האם בדצמבר הבא נתניהו עוד יהיה ראש הממשלה? בואו לשחק בתחזית המדד ל-2026
המדינה אינה קובעת (בעולם שאינו טוטליטרי) כמה ילדים יהיו לכל משפחה. אבל למדינה יש השפעה גדולה מאוד על הבחירה של משפחות, ושל קהילות, איזו נורמה של גודל משפחה לקיים. ישראל עודדה משפחות גדולות, והתוצאה הייתה משפחות גדולות – ונורמה של משפחות גדולות – בעיקר בקהילות דתיות וחרדיות, שמלכתחילה מקיימות סביבה תרבותית האוהדת ילודה. המשמעות של המגמה הזאת, כפי שכתב הדמוגרף סרג׳ו דלה פרגולה, היא ש״מצד אחד, לידות נוספות שעשויות לנבוע מהתערבויות מדיניות, יחזקו בעיקר את קבוצות האוכלוסייה שכבר זקוקות לתמיכה כלכלית. מצד שני, הניסיון לממש באופן סלקטיבי את הפוטנציאל הלא-מנוצל של פריון רצוי בקרב החזקים יותר מבחינה סוציו-אקונומית, כרוך בסיכון של פגיעה בעקרונות יסוד של שוויון הזדמנויות וצדק חברתי״. ובמילים קצת פחות אקדמיות: ישראל נוקטת במדיניות שתוצאתה היא משפחות גדולות דווקא בקהילות שתרומתן לכלכלה ולשגשוג נמוכה, ושזקוקות לתמיכה. היא יוצרת במו ידיה מציאות שבה פחות ישראלים יצטרכו לתמוך ביותר ישראלים.
הדבר הזה כנראה לא משתנה. לא שינוי מהותי. לא לפי הדו״ח החדש של מרכז טאוב שעורר הבוקר סקרנות ושיח. נתמצת כמה מממצאיו בדרך שנראית לנו נכונה. שיעור הילודה בירידה. הוא בירידה בכל המגזרים, פחות או יותר ביחס למה שיש בהם היום. כלומר, למשפחה חילונית יהיו פחות ילדים, ולמשפחה דתית יהיו פחות ילדים, והיחס בין שיעור הילדים במגזר הזה ובמגזר הזה יישאר דומה. פחות ילדים בסך הכל, ויותר ילדים במגזרים הפחות יצרניים לעומת המגזרים היותר יצרניים (בקרב יהודים). ועוד אפשר ללמוד מהדו״ח: הגירה תשחק תפקיד משמעותי יותר במשחק הדמוגרפי של ישראל. כי בהעדר ילודה גבוהה, זה המקור האפשרי לגידול דמוגרפי (או, במקרה של הגירה החוצה, להידלדלות מואצת).
מכאן לשאלה באיזה סוג חדשות מדובר. חדשות מדאיגות? אולי. מדינות שמתכווצות מתמודדות עם אתגר של אוכלוסייה מזדקנת. וגם: יכול להיות שהירידה בפריון מעידה על שינוי תרבותי שמשקף פסימיות ביחס לעתיד. מצד שני, ישראל צפופה מאוד, וייתכן שמוטב שתצטופף בקצב יותר איטי. וגם: אם המגזרים שצומחים מהר במיוחד הם אלה שמייצרים פחות, גם זה טוב שיהיה בקצב יותר איטי. וגם: ישראל היא כבר מדינה של 10 מיליון בני אדם. אפשר להירגע קצת, אנחנו לא במצב של ״שהאחרון שיוצא יכבה את האור״.
ונוסיף: אולי אלה בכלל לא חדשות. צריך להיזהר בדו״חות שמשקפים שינויים קצרי טווח. בעיקר כשמדובר בדו״חות שמתייחסים לשנים חריגות בכל קנה מידה. מכת קורונה, וזמן קצר אחריה מכת סערה חברתית-פוליטית, וזמן קצר אחריה מכת מלחמה נמשכת. כן, אפשר לצפות בשנים כאלה לעלייה משמעותית בשיעור ההגירה החוצה. זה כמובן לא נעים לראות, אבל לגמרי מובן. השאלה החשובה היא האם זה יימשך (תשובה: תלוי במצב הבטחוני, תלוי לא פחות מזה בייצוב המערכת הפוליטית לאחר הבחירות הבאות). אפשר לצפות גם לשינויים בדפוסי הילודה. משפחות רבות בילו את השנתיים האחרונות במצב של פיצול – בן זוג במילואים. משפחות רבות בילו את השנתיים האחרונות במצב של חרדה מפני העתיד – אולי לא הרגע להרחיב את המעגל המשפחתי. מגמות דמוגרפיות לא נמדדות בשינויים זמניים מהסוג הזה, הן נמדדות על פני זמן.
מה כן כדאי לדעת: על פי הניסיון במדינות רבות בעולם, כאשר ילודה יורדת לא קל להעלות אותה מחדש, גם כשהמדינה מנסה לעשות זאת (ולא בטוח שישראל צריכה לנסות לעשות זאת). תשאלו את הסינים. אחרי שצמצמו, בגלל שהרגישו שיש יותר מדי, החליטו שצריך להרחיב, והם לא כל כך מצליחים. למה? בעיקר בגלל שנשים, כאשר הן מתרגלות לסטנדרט חברתי של פחות ילדים, מגלות שהוא עדיף בעיניהן מהרבה בחינות על סטנדרט של הרבה ילדים. זה מפנה אותן לקריירה, זה הופך את חייהן לפחות תובעניים, זה מאפשר להן לשפר את שכרן. במובן הזה – כן, שנתיים או שלוש של שינוי הרגלים יכולות לבשר על שינוי ארוך טווח. לא בטוח שלרעה.
עוד לא קראתם את רוזה?
