אחת עשרה שנים חלפו מאז שכתבתי על הקשר של סוכות לישראלים שבוחרים לעזוב את ישראל. סוכות, כתבתי, הוא ״החג שמעמת את הישראלים עם הפחד הכי גדול שלהם. החג שמאלץ אותם להיזכר מהי דירת ארעי, פרוצה לרוחות, חשופה לסופה. רבים מפרשניו של חג הסוכות ביקשו לראות בסוכה של היוצאים ממצרים את ניגודן של הפירמידות. הן אבן, היא עץ ובד. הן לנצח, היא מתפרקת ונישאת ליעד הבא״.
אחת עשרה שנים, וכל כך הרבה השתנה מאז. לקראת החג ההוא דיברו על ישראלים שעוזבים לברלין בגלל המחיר המופקע של מוצרי חלב. היום? היום צריך שיחה כבדת ראש הרבה יותר. האם היא מתנהלת בסביבה שלכם? זה תלוי במידה רבה בשאלה היכן אתם גרים ומי הם חבריכם. בהרבה מאוד בתים בישראל היא לא מתנהלת אף פעם, בכלל. בהרבה מאוד בתים בישראל היא מתנהלת כבר הרבה מאוד חודשים. באלה כמו באלה, הסוכה היא סמל מתאים. תזכורת למצב שאין בו מקלט בטוח – התמודדות ישירה עם הפחד המכרסם בכל הישראלים מפני שובה של הארעיות.
את השנה החדשה יש לנו נטייה לחגוג גם עם הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כמה נולדו, כמה מתו, כמה יש. פעם בשנה ראוי לבדוק את המספרים האלה, למרות – ואת זה חשוב לזכור – שתהליכים דמוגרפיים לא נמדדים בטווחי זמן של שנה, למעט במקרים של קטסטרופות. זה המצב גם ביחס למלחמה ולשינויים שהיא מחוללת. פחות עולים באו לישראל השנה. זה לא צריך להפתיע אף אחד. מי ששוקל להגר למדינה אחרת – אם הוא אדם רציונלי במידה סבירה – אמור לעצור ולהרהר בהחלטתו כאשר המדינה שמדובר בה נמצאת במצב של מלחמה. זה לא אומר שלא יהגר אליה. זה לא אומר ששינה את דעתו. זה אומר שהתזמון לא לגמרי מתאים. אם אפשר לדחות, ולבוא אחרי המלחמה – יבוא אחרי המלחמה. כמובן, אלא אם המלחמה תגמר בתוצאה שתגרום לו או לה לשנות את החלטתם.
יש כמובן גם עלייה בירידה – כלומר, בהגירה של ישראלים לחוץ לארץ. את זה ראינו גם בשנה שעברה. גם זה טבעי. במצב של מתח ומלחמה, מי שהתכוונו לצאת מזדרזים לצאת, מי שחשבו ברצינות לצאת, אולי קיבלו החלטה סופית, מי שהרהרו בלצאת, אולי מתכנסים להחלטה כמעט סופית, וכן הלאה. שלא כמו הדיון על עלייה לארץ, שלמעשה לא מתקיים (כי אפשר להבין למה העלייה בירידה), הדיון על עזיבת הארץ מתקיים – בטונים רועשים. מעורבים בו הרבה מאוד אידיאולוגיה, פוליטיקה, לעומתיות. יש מאשימים ויש מואשמים. יש ציונים לשבח, ויש ציונים לגנאי. זה מיותר. גם את הדיון הזה מוטב לנהל בשקט. זה דיון שיש לו השלכות אפשריות על מבנה החברה, יכולתה לתפקד, רמת השגשוג שלה. לטובת דיון שקט מהסוג הזה, ננסה להציע כמה מחשבות. את רובן פרסמנו במעריב, לפני כמה ימים. אבל נוספו נתונים, וגם תובנות מעודכנות.
ראשונה – ואולי עיקרית: זכותם של בני אדם לבחור להם מקום מגורים שמתאים לצרכיהם. ישראל היא מדינה שעם כל אתגריה ובעיותיה מציעה לא מעט יתרונות. השפה, תחושת הבית, המזון, הקהילה, מזג האוויר, הגישה הבלתי אמצעית, הפעלתנות, היוזמה. רוב הישראלים רוצים לחיות כאן, כי בסיכום החסרונות והיתרונות הם מעריכים שטוב להם כאן יותר מכפי שיהיה במקום אחר. רק מיעוטם חיים כאן משום שהם מרגישים שיש להם איזו משימה חשובה למלא – אפילו אם היא כרוכה בעיקר בסבל. כמובן, למי שטוב – טוב. על אלה אין הרבה מה לדבר. צריך לדבר על מי שפחות טוב להם. על אלה שנתבע מהם במשתמע להישאר כדי למלא משימה לאומית, חובה לאומית. לפי הנתונים, כמעט חצי מהיהודים בישראלים מכירים מישהו או מישהי ״שבגלל המצב שוקלים לעבור לחו״ל״). על כל אלה ששוקלים צריך לומר: לא כל אדם מרגיש שתפקידו בעולם הוא למלא משימה, לאומית, דתית או חברתית. יש מי שרוצים פשוט לחיות בנעימים, לעשות את מה שמעניין אותם, לגור באווירה שמתאימה להם, לקיים רמת חיים שטובה להם. ישראלים שמאמינים בחופש של בני אדם לבחור, צריכים לקבל בלי טרוניה בחירות של בני אדם אחרים לחיות בכל מקום שירצו. הם לא נפולת. הם לא נמושות. הם מעדיפים מקום אחר. על טעמיו וריחותיו.
שנייה – וקשורה: גם מי שסבורים שמוטלת על בני אדם חובה למלא משימה, לאומית, דתית או חברתית צריכים לקחת בחשבון שהמשימה צריכה להתאים למי שממלאים אותה. כלומר – אפשר לבוא בתביעה לאדם להתגייס למשימה, אם זו משימה חשובה גם בעיניו. אבל אין טעם לנסות לתבוע מאדם להתגייס למשימה שאינה חשובה בעיניו. ניתן דוגמה, בכוונה מוגזמת: אם היו תובעים ממני להתגייס למסע צלב בחסות האפיפיור, כי משימתו של כל אדם היא לנסות לשחרר את ארץ הקודש מידי הכופרים, לא הייתי מרגיש אי נוחות לסרב לבקשה. אני מבין שמסע צלב לשחרור ארץ הקודש זו בהחלט משימה חשובה למישהו – אבל זו לא המשימה שחשובה לי. בדומה, יכול ישראלי להבין שהמעשה הציוני הוא משימה חשובה למישהו – אבל לא המשימה שחשובה לו. יכול ישראלי לחשוב שהמעשה הציוני כפי שהוא מתפרש היום במדינת ישראל הוא לא המשימה שחשובה לו.
שלישית – גם היא כמובן קשורה. ברור שמי שהאווירה החברתית, הדתית והמדיניות במקום מסוים יותר נוחה להם, יטו להישאר. ברור שמי שהאווירה החברתית, הדתית והמדיניות במקום מסוים פחות נוחה להם, יהרהרו בעזיבה. זה לא מקרה, שבקרב נוטים לכיוון הימין והתמיכה בממשלה שיעור מי שמכירים ישראלים ששוקלים להגר הוא בערך חצי משיעור המקבילים להם במחנה המרכז והשמאל. התנשאות של ה״נשארים בכל מחיר״ על מי ש״ממהרים לברוח״ מופרכת מיסודה. ברור שמי שנוח לו יישאר ומי שלא נוח לו הוא זה שיהרהר באפשרויות אחרות.
רביעית – ומצד שני. כן, צריך להודות בעובדות. כנראה שיש בישראל קבוצות שהדבקות שלהם בישראל יותר גדולה, וקבוצות שהדבקות שלהן יותר קטנה. הביטו בגרף. מי שחושב שצריך לחלק ציונים על דבקות, מוזמן לחלק אותם. אבל גם הדבקות היא ערך שאפשר לחשוב שהוא חשוב או לא לחשוב שהוא חשוב. אם אינכם סבורים שהדבקות (זה יכול להיות דבקות במדינה, בבת זוג, בחברים, בערכים) היא כשלעצמה ערך – אם אינכם סבורים שהיא ערך שחשיבותו גדולה מזו של ערכים או שיקולים אחרים, אזי אין לציון לשבח או לגנאי שאתם נותנים על דבקות שום משמעות. בספרו ״למה אתם תמיד צודקים״, ג׳ונתן היידט תיאר יפה את הפער הזה בין קבוצות של בני אדם בהעדפת סט של ערכים, שממנו נובעת אידיאולוגיה והתנהגות אנושית. שוב ניתן דוגמה: נניח שמישהו יגנה אותי על כך שאינני צמחוני, כי בעיניו המעשה המוסרי הוא להיות צמחוני. עם הגינוי הזה אפשר להתמודד בשתי דרכים. אם גם אני חושב שיותר מוסרי להיות צמחוני, ארכין את ראשי ואומר, ״אכן, אתה טוב ממני״, ואולי ארגיש קצת נבוך. אבל אם אני לא חושב שיותר מוסרי להיות צמחוני, לגינוי לא תהיה שום משמעות בעיני. אתה חושב שמוסרי יותר להיות צמחוני ונימוקיך עמך – אני חושב שלא ונימוקי עמי – ואנחנו יכולים לגנות זה את זה הדדית, ובשני המקרים זה פשוט לא משנה. קיבלתי ממך ציון לגנאי במקצוע שאיני לומד.
30 שנה אחרי, מה למדנו מרצח רבין. האזינו
חמישית – ומצד שלישי. גם חלק מהעוזבים, או המהרהרים בעזיבה, חושבים שדבקות היא דבר חשוב. אבל – לא בהכרח הדבר הכי חשוב. שיקול אחר יקבע את עתידם, ולא השיקול של ערך בדבקות. איזה שיקול זה יכול להיות? קל מאוד להסביר. נניח שישראלית כלשהי סבורה שמדינת ישראל מדרדרת לדיקטטורה. ונשים בצד את השאלה אם היא צודקת. זה לא חשוב. השיקול שלה – מה שקובע את הצעד הבא שלה – מתבסס על מה שהיא חושבת, לא על מה שאתם חושבים. במקרה שלה (שיש בו פחד ממשי מדיקטטורה) יעמדו זה מול זה שני ערכים. ערך הדבקות בארצך – וערך החתירה לחופש פוליטי. יש מי שבמצב כזה של התנגשות תאמר: יותר חשוב לי לחיות בארצי מאשר לחיות תחת משטר חופשי. יש מי שבמצב כזה של התנגשות תאמר: יותר חשוב לי לחיות תחת משטר חופשי מאשר בארצי. זאת וזאת צודקות, לשיטתן. לזאת ולזאת יש סיבה טובה לבחור בדרך שבה הן בוחרות. גינוי שלהם יהיה – שוב – חסר משמעות.
שישית – ועכשיו ניכנס קצת לשאלת הנתונים. כשמונים אלף בני אדם עזבו את ישראל השנה. זה הרבה לעומת רוב השנים הקודמות. וזה לא מפתיע. גם כי נהיה קשה יותר. גם כי נהיה מסוכן יותר. בנסיבות כאלה, אפשר לשער שיגדל שיעורם של הישראלים ששיקולי ה״לעזוב״ שלהם יתחזקו ושיקולי ה״להישאר״ שלהם ייחלשו. אם כי, וגם את זה כדאי לציין, בחודשים האחרונים העולם לא נראה מסביר פנים ליהודים וישראלים, כך שמעבר מחייב לקחת בחשבון שאלות גדולות שנוגעות לצורך בטשטוש זהות כדי לחיות בנוחות במקומות אחרים. ובכל מקרה נוסיף: שיעור העוזבים עלה, שיעור האומרים שהיו רוצים לעזוב לא עלה. הוא יציב. לא נמוך – כרבע מהישראלים – אבל יציב. כך או כך, ביחס לכל השוקלים לעזוב צריך בכל זאת לעשות הפרדה בין שני דפוסים של התנהלות. יש את אלה שעוזבים בהחלטה מראש שהמעבר זמני, עד יעבור זעם. מאלה אפשר אולי קצת להתאכזב. הם עשויים בהחלט להיראות, או להיות, טרמפיסטים. הם רוצים שמישהו אחר ינצח במלחמה ויחזיר את החיים למסלולם, ואז, כאשר ייטב, אם ייטב, הם יחזרו (כן, כן, אני יודע שזה יותר מורכב גם במקרה שלהם. אנחנו משרטטים כאן דבר סכמטי, לא מרובה בפרטים). למולם, יש את מי שעוזבים כי הגיעו למסקנה שהמקום הזה כבר לא מתאים להם. הוא קשה מדי, מקוטב מדי, לא נוח להם תרבותית, וכן הלאה. אלה בני אדם שלאור נסיבות מסוימות קיבלו החלטה לשנות את חייהם.
שביעית – ועוד על הנתונים. מדינת ישראל יכולה לספוג ללא קושי עזיבה של שמונים אלף בני אדם בשנה. גם כך היא צומחת דמוגרפית. אבל – וזה אבל חשוב – היא לא יכולה לספוג ללא קושי עזיבה של כל שמונים אלף בני אדם. ניתן דוגמה שקל מאוד להבין: נניח שכל שמונים אלף העוזבים את ישראל הם רופאות ורופאים. קודם כל, זה לא יכול להיות, כי אין כל כך הרבה רופאים בישראל. אבל נניח שכל הרופאים בישראל עוזבים בשנה אחת, ואיתם עוד שלושים אלף אחיות ואחים. ברור שמבחינה דמוגרפית, השפעה על גודל האוכלוסייה, מדובר בעזיבה זניחה למדי. האוכלוסייה תמשיך לצמוח. ומצד שני – ברור שמבחינות אחרות זו עזיבה מאוד משמעותית, כי מערכת הבריאות לא תוכל לתפקד בלי רופאות ואחים. וכמובן, זו דוגמה קיצונית. אבל היא מלמדת על דבר פשוט. בנסיבות של ישראל, שמונים אלף עוזבים יכול להיות הרבה מאוד ויכול להיות מעט מאוד, ויכול להיות כל דבר באמצע. תלוי במי מדובר.
שמינית – אז במי מדובר? על זה התשובות קצת פחות מדויקות ממה שהיינו רוצים. אבל אפשר לנסות להציע תשובות. בסקרים שעשינו השנה מצאנו (וזה כמובן לא מפתיע) שהנטייה של ישראלים להרהר בעזיבה חזקה יותר, אם הם חושבים שמצבה של ישראל נעשה רע יותר – שהיא הולכת בכיוון שלילי. ממש לפני כמה שבועות בדקנו מי מהישראלים חושבים שמצבה של ישראל מדרדר – והתשובה היא א. יש לא מעט כאלה (למעשה הרוב). ב. אלה ישראלים שנוטים למרכז ולשמאל יותר מאשר לימין. ג. אלה ישראלים חילונים יותר מאשר מסורתיים ודתיים. ד. אלה ישראלים משכילים יותר. הנה נתון מטריד אחד – צריך להיזהר בו כי הוא מייצג קבוצת משיבים קטנה, ולכן לא בעל תוקף סטטיסטי. הוא רק אנקדוטה, אבל אולי יש בו רמז למשהו. בסקר שלנו יותר משבעים אחוז מהמשיבים בעלי תואר שלישי (דוקטורט או מקביל) אמרו שישראל מדרדרת ותמשיך להידרדר. כמובן, זה לא אומר שהם יעזבו. בסקר מלפני שנה שיעור בעלי תואר שלישי שמעדיפים לגור במדינה אחרת היה מאוד דומה לשיעור בעלי תעודת בגרות שמעדיפים לגור במדינה אחרת. ומצד שני, לא יהיה מופרך להניח שהפסימיים ביחס לעתיד ישראל יהיו גם מי שמהרהרים בעזיבה בשיעור גבוה יותר. ואם תאמרו: טוב, אז שיעזבו הדוקטורים! זו תהיה אמירה לא אחראית. זוכרים את הרופאים? הם כולם דוקטורים.
תשיעית – יש כל מיני ישראלים שמתנחמים בכך, שחלק משמעותי מהעוזבים הם לא ״יהודים״ מבחינה הלכתית. אלה ישראלים שבאו לכאן כזכאי חוק השבות, ולכן על פי החוק הישראלי הם לא ״יהודים״ אלא ״אחרים״ (כי הם גם לא ערבים). ננסה לצנן את הנחמה הזאת. ״אחרים״ אמנם אינם יהודים הלכתית, אבל כמעט בכל ענין הם שייכים סוציולוגית לקבוצת הרוב הישראלית. הם לומדים, משרתים, מתערים חברתית, תורמים, מצליחים. ״רוב גדול מחצי מיליון הישראלים המוגדרים ׳חסרי דת׳ במרשם האוכלוסין חיים כיהודים ומגדירים את עצמם יהודים״. זה ציטוט מתוך ״יותר יהודי ממך״, הספר החדש של אלקס ריף שייצא ממש עכשיו, על האופן שבו ישראל מוחקת ״את זהותה של העלייה הגדולה בתולדותיה״. ישראל – כך ריף כותבת, וגם אני מסכים – צריכה אותם לא פחות (ולעיתים יותר) מאשר את חלק מהיהודים. ואם כבר: גם על עזיבת ערבים, שיש מי שיקבלו בברכה, מסיבות דמוגרפיות או לאומיות, צריך לומר את אותו דבר. אפילו אם אכפת לכם פחות מעזיבת ערבים, ואם להיות ישרים, ולא להתייפייף, זו תהיה תחושתם של רוב היהודים, השאלה היא לא כמה ערבים עוזבים, אלא איזה ערבים עוזבים (שנחזור לדוגמת הרופאים? כרבע מהרופאים שלנו הם ערבים).
עשירית – צריך כאן שורה תחתונה? לא בטוח שצריך, אבל אם בכל זאת, הנה היא. יותר ישראלים עוזבים. מותר להם לעזוב. חבל שהם עוזבים. לא צריך להיכנס לבהלה בגלל שהם עוזבים. אנחנו רחוקים מאוד ממצב של ״שהאחרון יכבה את האור״. למעשה – כפי שאמרנו, ואלה נתונים מהשבועות האחרונים – אחרי שנתיים של מלחמה אין עלייה בשיעור הישראלים שאומרים שהיו רוצים להגר. ומצד שני, כן נכון לגלות מידה של דריכות. העזיבה מלמדת על קושי (שכולנו מזהים), שישראל צריכה לאתר את מקורו ולתקן אותו. רמז אחד למקור הקושי: יש בישראל קונצנזוס שהמצב החברתי לא טוב. את זה כדאי לנסות לתקן. רמז שני: יש בישראל רוב שכבר שלוש שנים לא נותן אמון בממשלה. גם את זה כדאי לנסות לתקן. וכמובן, לא כל דבר אפשר לתקן, ולא כל דבר אפשר לתקן מהר. יש נסיבות שאי אפשר לתקן, או שאי אפשר לתקן מהר, וגם נסיבות כאלה הופכות את ישראל למקום מורכב ולפעמים תובעני. זו לא סיבה לומר ״טוב, מי שלא יכול לעמוד בזה, שילך״. זו סיבה לומר ״מספיק קשה גם ככה, בואו נדאג לתקן לפחות את מה שאפשר״.
איך יופי וכיעור משפיעים על העמדות, ההתנהגויות, הציפיות והיחסים שלנו
