בערך שליש מהישראלים ״מאוד אופטימיים״ כששואלים אותם על העתיד של ישראל. בערך שליש מהם פסימיים. הרוב, צריך לומר, ״קצת פסימיים״. רק מיעוט ״מאוד פסימיים״. אבל מול השליש שמאוד אופטימיים יש שליש שפסימיים, לפחות במידה מסויימת. האם זה הרבה או מעט? התשובה כמובן תלויה בציפיות שלכם. אפשר לומר: אם אחרי שנתיים של מלחמה, ועוד שנה של תסיסה חברתית ופוליטית, רוב הישראלים עדיין אופטימיים – בערך שישים אחוז לפחות קצת אופטימיים – זה לא רע. יכול היה להיות יותר גרוע. אפשר גם לומר: שליש מתושביה של מדינה פסימיים? זה סימן לא טוב לעתיד. סיבה לדאגה. אתם תבחרו איזו משתי הפרשנויות נראית לך נכונה. ואם מותר לנחש, מה שתבחרו יעיד גם הוא על השאלה כמה אתם אופטימיים או פסימיים.
אבל לא על זה באנו לדבר. באנו לדבר על הסיבה לאופטימיות והסיבה לפסימיות. לישראל יש כל מיני אתגרים. חלקם נראים קשים מאוד. על חלקם אולי קל יותר להתגבר. השבוע מדברים הרבה על האתגר של איראן. זה אתגר מסוכן, שמלווה אותנו כבר הרבה שנים. לפני חודש, בסקר של JPPI, איראן הוצבה על ידי רוב הישראלים כאיום הכי מרכזי על ישראל. מדברים גם על האתגר של גיוס החרדים. האם גם לאתגר הזה אפשר לקרוא ״מסוכן״? אל תמהרו לומר שלא. זה אתגר שיכולה להיות לו השפעה על היכולת להחזיק את צבא העם, ולכן גם על היכולת של ישראל להגן על עצמה באפקטיביות (בין השאר, מפני איראן).
איזה עוד אתגרים יש לישראל? כל אחד מכם יכול לשלוף רשימה. יהיו שיאמרו: שלטון בג״ץ. יהיו שיאמרו: הכיבוש. יהיו שיאמרו: התלות באמריקה. יהיו שיאמרו: התדמית ההרוסה באירופה. ויש גם דברים שביחס אליהם שוררת הסכמה יחסית רחבה. בכל פעם ששאלנו בשנתיים האחרונות על רמת הדאגה מהמצב החברתי קיבלנו תשובה מודאגת. ישראלים רבים מאוד מרגישים שהמצב החברתי המתוח הוא דבר שצריך לדאוג בגללו. ואם הוא מתוח עכשיו, דמיינו כמה יהיה מתוח שלושה חודשים לפני בחירות, ואז חודשיים, ואז חודש, ואז שבוע. ישראל כבר עברה כמה מערכות בחירות קשות (הקשה ביותר: 1981). בהחלט מותר לחשוש מהאפשרות שזאת של השנה תהיה הקשה מכולן. יש סימנים שזה עלול לקרות.
מנינו כבר חמישה, או שישה, או שבעה אתגרים. צריך לארגן אותם בסדר חשיבות. למה? כי טבעם של בני אדם לעסוק במה שחשוב מאוד ודחוף מאוד, ולדחות את מה שנראה קצת פחות חשוב, או קצת פחות דחוף. יכול להיות שחלק מההזנחה של אתגר עזה במשך כל כך הרבה שנים הייתה, בין השאר, תוצאה של הנטייה הזאת. הרי זה לא שמישהו חשב שעזה היא גן עדן בגבולנו. היה ברור שהיא בעיה, שיום אחד אולי תתפרץ. אבל תמיד היו דברים דחופים יותר. תמיד הממשלה חשבה שיש לה בעיות בוערות יותר. וזו לא הטחת האשמה במישהו – לא זה עניין עכשיו. זו הנחת עבודה ביחס לאתגרים: לפעמים אלה שנדחים, כי הם נראים קצת פחות חשובים ברגע מסוים, הם אלה שמתפרצים וגורמים נזק.
אז מה האתגר העיקרי של ישראל? בעצם, שאלנו את השאלה בנוסח חריף יותר: מה הסכנה הכי גדולה לישראל. אבל לא הצענו שש אפשרויות, או שלוש עשרה, או עשרים ושמונה. הצענו רק שלוש, כי אלה שלוש שלעיתים קרובות מוצגות כבעיה העיקרית שלנו: האיום הגרעיני האיראני, הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הקיטוב והמחלוקת בחברה הישראלית. נו, משלושת אלה, איזה לדעתכם הכי מסוכן?
לציבור הישראלי יש תשובת רוב, ויש תשובות מיעוט. תשובת הרוב היא הקיטוב. 55% מכלל הישראלים סימנו את התשובה הזאת מתוך השלוש שהצגנו. זה פער גדול מאוד לעומת התשובה השנייה שנבחרה, הגרעין האיראני (23%), וגדול עוד יותר מהשלישית, הסכסוך (18%). אפשר לומר שזה משונה: אחרי שנתיים של מלחמה שכללה עימות דמים מזעזע עם הפלשתינים ומתקפה כוללת על איראן, שני האתגרים האלה מדורגים נמוך לעומת הקיטוב. אפשר לומר גם ההפך: במלחמה כבר טיפלנו בשני האיומים החמורים של איראן והפלשתינים, מה שנותר הוא לפתור את הבעיה שטרם טופלה: הקיטוב.
האם ב-2026 יהיו חילופי משטר באיראן? בואו לשחק במשחק התחזית של המדד
כך או כך, ראוי להציץ לא רק במה שאומרים כל הישראלים, בממוצע. ראוי להציץ גם בהבדלים ביניהם. כי אין הסכמה על הדירוג הכללי בקרב כל הקבוצות שנכללות בסקר (שהן כל קבוצות האוכלוסייה בישראל). אפשר להניח שלא תופתעו מכך שרק שיעור קטן מהיהודים בישראל, וזו דוגמה, דירגו את הסכסוך הישראלי-פלשתיני כבעיה מספר אחת (16%), בעוד ששיעור גדול יותר מהערבים בישראל עשו זאת (27%). אולי קצת תופתעו לגלות, שלמעשה, שלוש הקבוצות שיש ביניהן את ההסכמה הגדולה ביותר בישראל הן הקבוצות הבאות:
ערבים.
יהודים תומכי ימין.
חרדים.
כן, כן, משונה קצת לגלות, אבל זה המצב. ונאמר מראש, אנחנו קצת מגזימים בדמיון הזה, אבל בכל זאת חושבים שיש טעם להצביע עליו כדי לגלות שהוא פחות משונה מכפי שנדמה. אבל נתחיל בהסבר. במה דומים ערבים ישראלים, יהודים תומכי ימין וחרדים? כל אלה קבוצות שבהן אין רוב של משיבים – יש הרבה, אבל אין רוב – שחושבים שהקיטוב הוא הסכנה הכי גדולה לישראל.
נסביר: מהחילונים, 70% חושבים שהקיטוב הוא הבעיה הכי חמורה. מהמזדהים כתומכי ימין-מרכז, 57% חושבים שהקיטוב הוא הבעיה הכי חמורה. מהמזרחים, 65% חושבים שהקיטוב הוא הבעיה הכי חמורה. מהדתיים, 55% חושבים שהקיטוב הוא הבעיה הכי חמורה. מהשמאל-מרכז, 73% חושבים שהקיטוב הוא הבעיה הכי חמורה. כך, קבוצה אחרי קבוצה, בחלוקות שונות. כמעט כל חלוקה מובילה לרוב של למעלה ממחצית שבוחרים בקיטוב בסכנה העיקרית לישראל. אבל לא בקרב הערבים (39% לקיטוב), לא בקרב תומכי הימין (48%), לא בקרב החרדים (32%).
עכשיו חישבו על החיבור המשונה הזה. למה דווקא אלה הקבוצות שבהן הקיטוב לא זוכה לרוב בבחירה בין סכנות. החרדים והערבים – זה קל: זה בגלל שסכנת הקיטוב פחות נוגעת להם. המצב ההפוך מקיטוב, שהוא לכידות, הוא מצב שעדיין מותיר אותם כקבוצות המיעוט של החברה הישראלית. כאשר מדברים על קואליציה רחבה אחרי הבחירות, או על קואליציה מקיר לקיר, או – בעיקר – על דברים כמו ״קואליציה ציונית״ – מדברים על משהו שהם לא בהכרח חלק ממנו. כמובן, אולי כן. אולי בקונסטלציה מסויימת יצטרכו אותם, או אפילו ירצו אותם. אבל לכידות ישראלית מתייחסת בדרך כלל ליחסים של קבוצות אחרות, לא לחרדים ובטח שלא לערבים.
ומה על תומכי הימין? זה שם קוד לתומכי הקואליציה המכהנת. רוב תומכי הקואליציה נמצאים בימין – כמעט כל תומכי הימין הם גם תומכי הקואליציה. אלה רואים את הקיטוב פחות כסכנה חברתית למדינת ישראל, ויותר כסכנה פוליטית לקואליציה שהם תומכים בה. הרי מה המסקנה אם הקיטוב הוא הסכנה הכי גדולה? המסקנה היא שצריך יותר אחדות, יותר לכידות. ואיך משיגים יותר אחדות? כנראה בשינוי של הקואליציה, והחלפת סדר היום (המקטב) בסדר יום אחר (יותר מאחד). להילחם בסכנה כמו איראן אפשר גם עם הקואליציה הנוכחית. להתמודד עם הסכסוך הישראלי-פלשתיני אפשר גם עם הקואליציה הנוכחית (לא שהיא עושה זאת, או עושה זאת היטב, אבל תיאורטית, טיפול בסכסוך לא מחייב מהותית את החלפת הקואליציה). לעומת זאת, טיפול בסכנת הקיטוב הוא למעשה אמירה ברורה על הקואליציה. טיפול בסכנת הקיטוב משמעותו שינוי שיהיה קשה מאוד לעשות בלי שיהיה לו ביטוי בשינוי של הקואליציה.
עוד לא קראתם את רוזה?
