איאן מקרגור, בספר חדש, נותן הרבה קרדיט לכתב המגזין ניו יורקר ג׳ון הרסיי. עד שכתב את ״הירושימה״ – כשנה לאחר הטלת פצצת האטום הראשונה – הפצצה עוד ״נחגגה כניצחון במלחמה אכזרית נגד אויב פנאטי״. אבל הכתבה של הרסיי, שהציגה בהרחבה רבה את המציאות בהירושימה אחרי ש״ליטל בוי״ הוטלה עליה, היא ש״ערערה לנצח את הלך הרוח הזה, לא רק בארצות הברית, אלא ברחבי העולם המערבי כולו״. הספר של מקרגור, ״הגברים של הירושימה״, מתאר בהרחבה את גלגוליו של העיתונאי הרסיי. הוא סיקר את כל זוועות המלחמה של אמריקה נגד יפן באוקיינוס השקט, ו״הוא שינה את תפיסת העולם של אמריקה״, כותב מקגרגור. אפשר לחלוק על האבחנה – אבל קשה יותר לחלוק על התוצאה. אולי לא הרסיי הוא מי ששינה את עמדת האמריקאים על הפצצה, אבל לפחות למראית עין, מצטייר שהעמדה השתנתה.
6 באוגוסט 2025 הוא יום השנה השמונים להטלת הפצצה על הירושימה. יום השנה השמונים לתחילתו של עידן חדש, מסוכן. בעל הטור ג׳ורג׳ ויל עשה את החשבון, כדי לחסוך אותו ממני: 29,220 ימים מאז השימוש הראשון בנשק גרעיני, ו־29,217 מאז השימוש השני. מנה, ואז שאל: ״מה בהיסטוריה של האנושות, עתירת מעשי הטבח בשל כעסים שמונעים מכבוד, פחדים רציונליים ולא רציונליים ואינטרסים צבועים באידיאולוגיה, מרמז שלא יהיה שימוש שלישי בנשק הזה, ואז אחרים?״
עוד הוא כותב, וטראמפ כבר מצייץ. הוא הורה להעביר שתי צוללות גרעיניות למיקום חדש, תגובה על דברים חסרי אחריות של דמיטרי מדבדב הרוסי. זה מתחכם בענייני גרעין, זה מחזיר בתמרון, או לפחות דיבורים על תמרון. שמונים שנה שלא הוטלה פצצה. זה לא מבטיח את השנה השמונים ואחת.
לרגל התאריך, כדי לנסות ולהבין את העידן הזה, קיימתי ראיון ארוך עם גדעון פרנק, מי שעמד במשך עשור וחצי בראש הועדה לאנרגיה אטומית של ישראל (אפשר לצפות בראיון או להאזין לו כאן). את ההחלטה להטיל את הפצצה הראשונה הוא מתאר אותה כהחלטה כמעט מובנת מאליה. לאמריקאים הייתה דילמה: לשלוח לקרב על יפן את חייליה, בידיעה שמאות אלפים מהם עלולים להיהרג בקרב (על האי אוקינאווה בלבד נפגעו חמישים אלף אמריקאים, מהם יותר מעשרת אלפים הרוגים) – או להשתמש בנשק חדש שטרם נוסה ולחסוך את חיי החיילים הללו. האם זו בכלל דילמה? פרנק השיב: ״אם יש דרך אחרת להכניע אותם, ברור שבוחרים בדרך אחרת״.
אבל מה שברור לישראלי שעסק כל חייו בסוגיות של גרעין, לא בהכרח ברור לאמריקאי הממוצע. מכון המחקר ״פיו״ פרסם בשבוע שעבר את נתוניו של סקר חדש, שבו ביקש מהמשיבים להעריך האם הטלת הפצצות על הירושימה ונגסקי ב-1945 הייתה מוצדקת או לא מוצדקת. פסק הדין, יש לומר, לא חד משמעי. כשליש מהאמריקאים לא יודעים להשיב. כשליש (35%) אומרים שהטלת הפצצה הייתה מוצדקת. כשליש (31%) אומרים שלא הייתה מוצדקת. כלומר, מקרב בעלי הדעה, יש רק רוב קטן למצדיקים. כמעט שוויון של תומכים ומתנגדים להחלטה ההיא, של טרומן.
שיפוט בדיעבד של החלטות מנהיגותיות הוא דבר מסובך. קשה לחזור בדמיון למה שהיה פעם, קשה לשחזר במדוקדק את השיקולים בעד ונגד, קשה במיוחד להתנתק ממה שקרה מאז ההחלטה ועד היום. דוגמה מובהקת, שכולנו עסקנו בה בשבוע שעבר: ההתנתקות מעזה. קל לטעון היום, בדיעבד, שהחלטתו של אריאל שרון להתנתק מעזה, קרי, לסגת ממנה, לפנות אותה, הייתה החלטה לא נכונה. קל – משום שעזה נעשתה מבעיה בינונית לבעיה גדולה. קל – משום שעזה הפכה ממקום שגורם לישראל לדמם קצת, מעת לעת, למקום שגורם לישראל לדמם עד כאב גדול. קל – משום שההתנתקות הייתה אמורה לפתור קושי, ומסתבר בדיעבד שיצרה קושי גדול יותר.
קל – אבל לא בהכרח נכון. שרון קיבל החלטה בתנאים מסוימים, ולא נשאר על כסאו כדי לוודא שמימושה יביא לתוצאה המקווה. אולי – זה מה שרוב הישראלים חושבים – הוא קיבל החלטה לא נכונה. אולי – וזו השערה שראוי להקדיש לה לפחות הרהור, גם אם לבסוף מחליטים לדחות אותה – שרון קיבל החלטה נכונה שיורשיו (אולמרט, נתניהו, בנט) לא ידעו להוציא לפועל.
האזינו: גדעון פרנק, עדיין צריך לפחד מפצצות אטום?
הירושימה היא כמובן סיפור גדול הרבה יותר, משמעותי הרבה יותר, ובחינתו במבט לאחור מחייבת ידיעה והבנה של המציאות ששררה בעת שהתקבלה ההחלטה להשתמש בגרעין. עם תום הקרבות של מלחמת העולם השנייה, 85% מהאמריקאים חשבו שנכון היה להטיל את הפצצה (לפי סקר גאלופ מאוגוסט 1945). עם הזמן, שיעור התומכים בהחלטה ירד. למה ירד? קודם כל, בגלל חלוף הזמן. רובנו לא היינו שם כשטרומן קיבל את ההחלטה. רובנו לא יכולים לנסות לשחזר בזיכרון את מה שהרגישו אזרחי העולם לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה. אבל ראו לאיזו אכזריות בני אדם מסוגלים בעצם ימים אלה, והכפילו את עוצמתה פי מאה – אכזריות של מדינות, של גנרלים, של חיילים, של מנהיגים. אכזריותם של הגרמנים ביחסם ליהודים, אכזריותם של היפנים ביחסם לשבויים, אכזריותם של החיילים הסובייטים ביחסם לנשים הגרמניות, אכזריותם של האמריקאים המטילים פצצות תבערה קטלניות על טוקיו. על בשרנו למדנו, רק לאחרונה, שיש דברים שקשה לדמיין במצב אחד – וקל הרבה יותר לבצע במצב אחר. שקשה להסכים להם במצב אחד – ואפשר לקבל במצב אחר.
מי סבור שהחלטתו של טרומן להטיל את פצצת האטום הייתה נכונה? ככל שהאמריקאים מבוגרים יותר, כך הם מסכימים יותר. ככל שהם נוטים לימין כך הם מסכימים יותר. רובם – רוב האמריקאים – מסכימים שהפיתוח של נשק גרעיני הפך את אמריקה ל״פחות בטוחה״. זו כמובן אמירה כמעט טריוויאלית. זה לא שהם אומרים: אם לנו לא היה ולאחרים כן היה – העולם היה יותר בטוח. הם אומרים: אם לאף אחד לא היה העולם היה יותר בטוח. זה נכון כמובן. גם אם היה שלום עולמי העולם היה יותר בטוח.
בכלל, המבט לדעת הקהל האמריקאית בשאלת הגרעין עלול להטעות, כפי שכתבו בדיוק לפני שנה סקוט קגן וג׳ינה סינקלייר. ״אמנם חלה עלייה במידת ההתנגדות [לגרעין] לאורך השנים, אך רוב האמריקאים עדיין מביעים תמיכה בהתקפות משנת 1945, גם אם הם היו מעדיפים שייבחנו אסטרטגיות חלופיות״. איך החוקרים הללו יודעים? כי גם הם ערכו סקר. והם לא הסתפקו בשאלות של בעד ונגד – צדק טרומן או טעה טרומן. הם בחנו באמצעות שרשרת של שאלות את ״התמיכה באסטרטגיות חלופיות לסיום המלחמה״. מה גילו? שהציבור האמריקאי כיום, כמו ב-1945, אינו מתנגד עקרונית לשימוש בנשק גרעיני בכל מצב. הציבור האמריקאי רוצה ״לנקוט בכל פעולה שנדרשת כדי לנצח במלחמה ולהציל חיי אמריקאים״.
תיאור מפורט של המתודולוגיה שלהם יאריך מאוד את המאמר הזה, אבל בכל זאת משהו: את מי שהשיבו אחרי השאלה הראשונה ש״ארה״ב לא היתה צריכה להשתמש בנשק גרעיני״ (36% מהמשיבים, די דומה למה שהעלה הסקר של ״פיו״ בשבוע שעבר) החוקרים שאלו שאלת המשך. ״ארצות הברית הזהירה את יפן שהיא עלולה לחוות ‘הרס מיידי ומוחלט’ אם לא תסכים ל’כניעה ללא תנאי’, אך ממשלת יפן מסרבת להיכנע. באיזו מהאפשרויות הבאות לדעתך צריכה ארה”ב לבחור?”
נזכיר: זו שאלה לאמריקאים שכבר אמרו שלא צריך היה לעשות שימוש בנשק גרעיני. מה קרה להם אחרי ששמעו קצת יותר פרטים? קרוב למחצית מהם (46%) דבקו בעמדתם. ״יש לסיים את המלחמה בהקדם ולאפשר ליפן לשמור על השלטון שלה״. כלומר, ירדנו משליש מהאמריקאים שמוכנים לעצור ובלבד שלא להשתמש בגרעין, לבערך 15%. כי המחצית האחרת החלה להסס. יש שאמרו שאם כך אין מנוס מהטלת פצצה, אבל קודם כל צריך להטיל פצצה על אזור לא מיושב (פרנק מתייחס ליעילותה של אפשרות כזאת בשיחה איתו, וכדאי להאזין). יש שאמרו ״להמשיך בהפצצות קונבנציונליות״ (את אלה ראוי היה לשלוח לקרוא בספרו של מלקולם גלדוול ״כנופיית המפציצים״, המתאר את ההרס המזוויע של פצצות התבערה בערי יפן). ויש גם לא מעט משיבים שעברו מ״לא להטיל פצצה״ ל״לא יודעים״, שזו תשובה טובה לאזרחים שמשיבים לסקר שמונים שנה אחרי האירועים, אבל לא תשובה שמנהיג יכול לתת בעיצומה של מלחמה, כשההחלטה עומדת לפתחו.
מסקנת החוקרים, אחרי עוד כמה שאלות, ושאלות על שאלות, בהירה למדי: ״אין בציבור האמריקאי טאבו חזק נגד שימוש בנשק גרעיני״. ובמילים אחרות: הרושם שיוצרים סקרים כמו אלה של פיו עלול להטעות את הקברניט, וליצור אצלו רושם לא נכון ביחס למה שדעת הקהל מוכנה לקבל כהכרחי במצב של מלחמה. הנה, זו מסקנה שישראלי שעיניו פקוחות יכול להזדהות איתה ולהבין אותה. זמנים קשים ואויבים רעים מקשיחים את הלב. זמנים קשים מאפשרים אמצעים קשים. סכנת ההתדרדרות, במדרון מוסרי או אסטרטגי, אורבת לכל.
לכתיבת המאמר נעשה שימוש בשיחה עם גדעון פרנק במסגרת הפודקסט הקיפוד והשועל, בספר The Hiroshima Man של איאן מקגרגור, בסקר מכון פיו, בסקרי גאלופ בנושא השימוש בגרעין, במאמר מה-Bulletin of the Atomic Scientists, במאמר של ג׳ורג׳ ויל בעיתון וושינגטון פוסט.
ספר חדש: רוזה – מסע ציוני מהפוגרום ברוסיה עד רצח רבין
