יש ישראלים שמתקשים מאוד להבין את מי שמשתתפים היום בהפגנות למען החטופים, בעד עסקה, נגד המשך המלחמה. הם כמעט לא מכירים ישראלים שמשתתפים בהפגנות האלה. הם חושבים שמי שכן משתתפים בהן אלה קומץ של ״קפלניסטים״ או איזה שם אחר שאפשר להדביק להם. הם מנוכרים להפגנה, מנוכרים למפגינים.
יש ישראלים שמתקשים מאוד להבין את מי שלא משתתפים היום בהפגנות למען החטופים, בעד עיסקה, נגד המשך המלחמה. הם כמעט לא מכירים ישראלים שלא משתתפים בהפגנות האלה. הם חושבים שמי שלא משתתפים בהן אלה קומץ של ״ביביסטים״ או איזה שם אחר שאפשר להדביק להם. הם מושקעים רגשית בהפגנה, מחוברים רגשית למפגינים.
כמה יש מאלה וכמה מאלה? זו שאלה שקשה מאוד להשיב עליה, כי יש כמובן גם את כל מי שבאמצע. שמצד אחד לא לגמרי מבינים את תכליתה של ההפגנה, ומצד שני לגמרי מבינים את התסכול של המפגינים. מצד אחד מסכימים שהפגנה כזאת אכן עלולה להקשיח את עמדתו של חמאס במשא ומתן, ומצד שני סבורים שזה לא בהכרח משנה, כי גם ממשלת ישראל משחקת בדחיות ותרגילי השהייה. מצד אחד רוצים מאוד לזכור ולהזכיר שהחטופים יקרים לליבם, ומצד שני תוהים על הקשר שבין ההפגנה לבין השחרור.
ובכל זאת, צריך לנסות לעשות את החשבון. צריך לנסות להבין מי מרוויח ומה מרוויח מיום שהושקעו בו הרבה מאוד אנרגיות, רגש, ממון. מי מרוויח – ומי מפסיד.
מה הממשלה מרוויחה מההפגנות האלה? הם יגבשו את מחנה התומכים בה – כל מי שממילא לא בטוחים שיש עסקה שישראל יכולה להסכים לה. והם יוסיפו לה תמיכה של מי שהפקקים ירגיזו אותם. ישראלים רבים אולי מוכנים לעמוד בפקקים, אם ישתכנעו שיש קשר בין הפקקים לבין הסיכוי לשחרר חטופים. אלא שהקשר הזה נראה רופף. ולכן, הרוגז יגבר על ההבנה וההזדהות. מחצית מכלל הישראלים (47%) ורוב גדול מכלל היהודים בישראל (58%) סבורים ש״חמאס נושא בעיקר האחריות לכך שאין הסכם״. כל מי שזו עמדתם, יתקשו לזהות את מטרת ההפגנה היום. נגד מי ההפגנה – ובדרישה למה?
מה המפגינים מרוויחים מההפגנות האלה? יש רווח פסיכולוגי: תסכולים צריך לאוורר. יש רווח חברתי: להרגיש חלק מקבוצה גדולה, שמרגישה כמוך. חלק מהמפגינים מאמינים שיכול לצאת מההפגנות גם רווח מעשי: הממשלה תתרשם מעוצמת הזעם והכאב, וזה יגרום לה להסס בטרם תשלח את חיילי צה״ל לחידוש הקרבות בעזה. כמחצית מהיהודים בישראל סבורים שבאה העת להפסיק את המלחמה. אבל זו כמובן עמדה שצריך לבחון. האם יתמכו בהפסקת המלחמה גם אם חמאס לא ישיב את החטופים? האם יתמכו בהפסקת המלחמה גם אם יתברר שחמאס מחדש למחרת ירי של רקטות על שדרות?
צפו / האזינו: מה זאת אהבה? שיחה עם שרון קרישק
על השאלה האם יש לישראל ברירה טובה יותר מהמשך המלחמה לא קל להשיב. אבל יש שאלות משנה שקל יותר להשיב עליהן. לדוגמה: הציבור יקבל את המשך המלחמה ביתר הבנה אם החלטה על המשך המלחמה תתקבל על ידי ממשלה שנתמכת על ידי רוב הציבור. ממשלת ישראל המכהנת אינה נתמכת על ידי רוב הציבור, ואינה זוכה לאמון של רוב הציבור. כל עוד הייתה הסכמה ציבורית נרחבת למדי על צדקת המלחמה, על מטרותיה ועל הצעדים הננקטים בה – זה לא היה אידיאלי אבל היה אפשרי. מרגע שאין הסכמה ציבורית רחבה על כל אלה, המציאות נעשית מורכבת יותר. כן – אפשר לתת לצה״ל פקודה להסתער. אבל כפי ששרי הקבינט נוכחו בשבועות האחרונים, צה״ל אינו שואב אבק רובוטי שפועל בלחיצת כפתור. הוא מכונה שמפעילה שיקול דעת עצמאי, ושיש לה יכולת להגיב לדרישות של הקבינט בוויכוח, בגרירת רגליים, בהערמת מכשולים, בניסיונות תמרון. וצה״ל נדרש להפעיל שיקול דעת עצמאי, בין השאר, משום שאת כוחו הוא אינו שואב מהממשלה – הוא שואב אותו מציבור המשרתים, ומציבור הלא משרתים שעומד מאחורי ציבור המשרתים.
זו משמעותה האמיתית של ההפגנה היום: הבעת אי אמון בממשלה. הבעת אי אמון עד כדי רמז שיהיה קושי לממשלה להוציא לפועל את המדיניות שלה. במובן זה, לא כל כך חשוב אם המפגינים נתמכים על ידי עשרים אחוז או שלושים אחוז מהציבור. מה שחשוב הוא עוצמת התמיכה שלהם בהפגנות, ורמת הייאוש שמביאה אותם להפגין, והנכונות שלהם לשבור את הכלים – כלומר, למנוע מהממשלה לממש את המדיניות שהכריזה עליה. עשרים או שלושים אחוז מהציבור בהחלט יכולים למנוע מהממשלה לממש את המדיניות שלה, במעשה או במחדל. מה שכמובן יאפשר לממשלה לחזק עוד יותר את הטענה שהמפגינים מסייעים למטרות האויב – קרי, להאשים מישהו אחר בכך שמטרות הממשלה לא הושגו.
אבל זה המקום שבו יש קושי לקבל את הטענה של הממשלה. יש קושי לקבל אותו, כי לממשלה יש שתי תפקידים ולא רק משימה אחת.
כן – הממשלה צריכה לגבש מדיניות נכונה לניצחון על האויב.
כן – ולא פחות חשוב – הממשלה צריכה לשכנע את הציבור שהמדיניות שלה נכונה, או לפחות נכונה מספיק כדי שיקבל אותה, כדי שיסייע לממש אותה.
אפשר להתווכח על השאלה אם הממשלה גיבשה מדיניות נכונה לניצחון על האוייב. בין תומכיה יש רבים שסבורים כך, בין מצביעיה יש רבים המניחים שללא המשך המלחמה, כיבוש עזה, מיסוד של שלטון ישראלי ברצועה, לפחות לזמן מה – בלי כל אלה לא יהיה ניצחון, ולא תהיה לישראל תקומה. וכמובן, יש גם מתנגדים למדיניות הזאת, ומציעים אלטרנטיבות אחרות, מסוגים שונים. כאמור, על זה נכון ורצוי לנהל ויכוח.
מה שאי אפשר להתווכח עליו הוא העובדה שממשלת ישראל נכשלה בשכנוע הציבור שמדיניותה נכונה. יותר מזה – היא נכשלה בשכנוע הציבור שכוונותיה טובות. זה כשלון חמור, ואולי, במקרים מסוימים, חמור מהכישלון בהתוויית מדיניות נכונה לניצחון על האויב. לכידות משימה, אמון בהנהגה, נכונות להקרבה, אלה מרכיבים חיוניים בדרך לניצחון על האוייב. ההפגנות מעידות שהממשלה כשלה בהשגת היעדים האלה. למעשה, לא ברור שכשלה – לעיתים קרובות נדמה שכלל לא ייחסה להם חשיבות.
האם יש להם חשיבות? דמיינו את החברה הישראלית ניצבת כחומה בצורה מאחורי מנהיגיה ומאותתת לחמאס, שאם לא יהיה הסכם סביר לשחרור החטופים וסיום המלחמה, ישראל תצא לקרב ללא היסוס. זה היה איתות משכנע יותר מהאיתות שישראל שולחת כרגע, נכון?
הממשלה תאמר לכם, שהמפגינים נגדה ולמען החטופים, הם שאשמים בכך שישראל אינה שולחת את האיתות הנכון לחמאס. אבל אפשר להציע גם אפשרות אחרת: תפקידה של הממשלה בחברה דמוקרטית הוא לגייס את האזרחים – לא להאשים אותם כאשר הם מסתייגים מהמדיניות שלה. תפקידה של הממשלה בחברה דמוקרטית הוא לשכנע את האזרחים – לא לתבוע מהם ציות גם כשאינם משוכנעים. הממשלה אחראית לכל מה שקורה בישראל. משמע, היא אחראית גם לזה שכל כך הרבה ישראלים מרגישים צורך לצאת לרחובות כדי להביע אי אמון בהנהגתה בזמן מלחמה.
האם מדובר בסיפור ציוני? בואו לקרוא על רוזה
