הישג או הפסד?
הנה התשובה הקלה, כמעט טריוויאלית – אם אתם לא רוצים לשחק בפוליטיקה: מוקדם מדי לדעת. זה אולי מטריד, אבל זה המצב. היינו רוצים לדעת כבר עכשיו שניצחנו. ואם הפסדנו, אולי גם את זה היה מוטב לדעת כבר עכשיו. כי אולי עוד אפשר לנסות לתקן משהו. אבל אי אפשר לדעת, לא אם ניצחנו ולא אם הפסדנו. אם אפשר לדעת מהטעם הפשוט שרוב מה שיכריע אם ניצחנו או הפסדנו עוד נמצא בעתיד. מי ישלוט בעזה – בעתיד. האם חמאס יחזיק במוסרות השלטון – בעתיד. האם תהיה רגיעה לחודשים, לשנים, לעשורים, לתמיד – בעתיד. מה יקרה ליחסים עם טורקיה, מצרים, סעודיה – בעתיד. מה יקרה לתוכנית הגרעין האיראנית – בעתיד. כל מה שקרה עד כה הוא דבר אחד משמח מאוד – הסכם לשחרור החטופים – ודבר אחד קצת מטריד – מעין הסכמה על סיום המלחמה, שלפחות חלקית נכפתה על ישראל על ידי קואליציה ערבית בהובלת הנשיא טראמפ. נכפתה על חמאס, בהחלט. נכפתה במידת מה גם על ישראל. השאר – בעתיד.
מלחמת התקומה
נתניהו ממשיך להתעקש. ביום שישי שוב השתמש בביטוי הזה, מלחמת התקומה, למרות שדי ברור שהציבור לא משתכנע. כמעט אף אחד לא קורא למלחמה שמסתיימת כעת ״מלחמת התקומה״. גם אוהדיו של נתניהו לא קוראים לה כך. לא כדרך שגרה. אבל הוא ממשיך להתעקש, במסגרת הקרב הגדול שינהל מכאן והלאה על האופן שבו תסוכם המלחמה בחודשים הקרובים, ובעשורים שעוד יבואו. נתניהו הוכיח לא פעם שלעקשנותו יש כוח. אלא ששמות של מלחמות לא נקבעים על ידי מנהיגים שנויים במחלוקת. הם נקבעים על ידי הציבור, בתהליך כאוטי שנתון להשפעות אך לא לתכתיבים. המלחמה הזאת כנראה כבר לא תהיה ״מלחמת התקומה״. בין השאר, משום שעם כל הישגיה, אין מספיק ישראלים שמרגישים שזו הייתה מלחמת תקומה.
תודה לך דונלד טראמפ
טראמפ מקבל קרדיט משלוש סיבות. 1. בלעדיו זה לא היה קורה. הוא האיש שדחף, דחק, איים, אילץ, כפה, התעקש. 2. הוא אוהב קרדיט וחנופה. אם לא יקבל את שני אלה, יהיה לזה מחיר כלשהו. זה אומר שגם כאשר לטראמפ לא מגיע קרדיט, או לא כל הקרדיט, הוא מקבל קרדיט. כמו ילד בעייתי שמקבל תור נוסף כשהאחרים מחכים, כי אחרת יהיו בכי, צרחות, הפרעה, מהומה. 3. אם המהלך יבשיל ויצליח, יהיה מספיק קרדיט לכולם. אם המהלך לא כל כך יצליח, או יתברר שמדובר במהלך שישראל יוצאת ממנו מופסדת, הקרדיט לטראמפ מועיל לנתניהו. הוא מנקה אותו, עד גבול מסוים, מאחריות. שהרי ברור לכל שאי אפשר לריב עם טראמפ. וברור לכל שלנתניהו לא הייתה דרך אחרת אלא לומר ״כן״.
״בוז״ לנתניהו
הופתעתם? לא היה דבר צפוי יותר מקריאות הבוז לנתניהו בכיכר. לא היה דבר צפוי יותר מתגובות הזעזוע לקריאות הבוז לנתניהו בכיכר. אפשר לשאול: האם זה דבר מיותר לקרוא בוז לראש הממשלה בערב כזה (בהחלט מיותר). אפשר לשאול: האם זה דבר חכם פוליטית לקרוא בוז לראש הממשלה בערב כזה (בהחלט לא חכם). אפשר גם לשאול: האם ראש הממשלה זכה בקריאות האלה ביושר. והתשובה היא כן. לכיכר באים כבר הרבה מאוד חודשים ישראלים שלפי דעתם ראש הממשלה מאריך את המלחמה מסיבות פוליטיות. לכיכר באים כבר הרבה מאוד חודשים ישראלים שלפי דעתם ראש הממשלה שולח חיילים לקרב ללא סיבה וללא הצדקה וללא תכלית. לכיכר באים אנשים שמניחים שאפשר היה לשחרר את החטופים כבר לפני שנה באותם תנאים. יכול להיות שהם טועים, אבל מכיוון שהם חושבים כך, ומכיוון שתגובתם בזמן הנאום הייתה ספונטנית, בוז הוא בדיוק הדבר שאפשר היה לצפות שיצעקו. אם הייתם מרגישים כמותם, כנראה שגם אתם הייתם קוראים בוז.
העסקה הייתה על השולחן (1)
קביעתו של היווני החידתי הרקליטוס, שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים, כבר יצאה מגדר הפילוסופיה ונדחקה למעמד המייגע של קלישאה. ובכל זאת – נשתמש בה כדי לומר את מה שצריך להיות ברור. העסקה של לפני שנה, הייתה מה שהייתה, לא יכולה להיות העסקה של השנה. פרטים דומים – יכולים להיות. פרטים זהים – גם כן יכולים להיות. גישה כללית דומה – יכולה להיות. אבל עסקה מהסוג שאנחנו מדברים עליו איננה מסמך המנותק מהקשר. היא מסמך שיש לו הקשר. מסמך שנכתב על ידי אנשים מסוימים, במצב רגשי ותודעתי מסוים, בצירוף נסיבות מסוים. ה״עסקה״ במובנה האמיתי היא כל מה שכתוב, וכל מה ששייך להקשר שמוביל למה שכתוב. לכן, לא יכולה להיות עסקה של לפני שנה, שהיא אותה עסקה של השנה. ישראל לא באותו מצב, נתניהו לא באותו מצב, חמאס לא באותו מצב, חיזבאללה לא באותו מצב, איראן לא באותו מצב, טראמפ בכלל לא היה לפני שנה, טורקיה לא השתתפה בדיונים לפני שנה, קטאר עוד לא ספגה טיל לפני שנה, וכן הלאה. האם יימצא מסמך מלפני שנה שרכיביו מזכירים במידה מסוימת את פרטי עסקת החטופים הנוכחית? אולי. האם זה אומר ש״אותה עסקה הייתה על השולחן״? ממש לא.
בואו לראות את מודל הבחירות החדש של המדד
העסקה הייתה על השולחן (2)
ונניח שהייתה – זה חשוב? נניח שאפשר היה לחתום על עסקה זהה כבר לפני שנה, אבל הממשלה קיוותה להשיג יותר, עד שהבינה שלא תשיג יותר ולכן הסכימה לעסקה רק עכשיו. כמה זה נורא? מצד אחד – זה נורא, כי אפשר היה להוציא עוד חטופים, ובמצב יותר טוב. צריך לקוות שאם הממשלה דחתה עסקה שעכשיו היא מקבלת היו לה סיבות טובות מאוד לעשות את זה. מצד שני – זה טבעה של מלחמה, זה טבעו של משא ומתן. ברגע אחד נדמה שאפשר ללחוץ עוד, אולי להשיג יותר, ברגע אחר מתברר שלא. המסקנה מדינמיקה כזאת לא יכולה להיות שצריך לחתום על העסקה הראשונה שעומדת על הפרק, כי מי יודע, אולי בעתיד בכל מקרה זו העסקה שתחתם. המסקנה מדינמיקה כזאת היא שצריך לחשוב ברצינות ובזהירות כאשר מקבלים עסקה (כי אולי אפשר להשיג תנאים טובים יותר) וכאשר דוחים עסקה (כי אולי זו הכי טובה שיש וחבל על הזמן). ממילא, הקרב על נרטיב ״העסקה שלא הייתה״ הוא בין מי שמניחים שהממשלה שקלה היטב, החליטה מה שהחליטה, ובתנאים שהיו אז זו הייתה החלטה שיש בה הגיון – לבין מי שמניחים שהממשלה לא שקלה היטב, או – גרוע מזה – שקלה שיקולים שלא ממן העניין. השאלה האם העסקה הייתה על השולחן רלוונטית בעיקר לאותם 55% מהישראלים שמסכימים ש״המלחמה התארכה בגלל שיש לקואליציה אינטרס פוליטי להאריך את המלחמה״. בעיניהם, אם הייתה עסקה הייתה על השולחן – ואם היא נדחתה, בעיקר או גם בגלל שיקול פוליטי, זה דבר חמור. אבל צריך לשים לב למה שקורה כאן: הישראלים שמלכתחילה יש להם דעה ביקורתית על הממשלה (שיקולים פוליטיים), הם גם אלה שיש להם דעה ביקורתית על העסקה המאוחרת (הייתה על השולחן). משמע – אין כאן תוספת של מידע מרשיע, אלא אותו מידע מרשיע.
לא שלחנו ״את כל הכוחות דרומה״
כמקובל, בעקבות דבריו של פוליטיקאי מדווחים על ״סערה״. אין סערה. ואם יש סערה, אין צורך בסערה. בצלאל סמוטריץ׳ אמר שבשעת צהריים של 7 באוקטובר לא כל הכוחות נשלחו דרומה. הוא גם הסביר מדוע. כי “לא ידענו אם זה תרגיל הטעיה”. קראתי פעם ופעמיים ולא הבנתי את ההתרגשות. מדינה מותקפת. תמונת הקרב לא ברורה. הקברניטים מחליטים להטיל חלק מהכוחות למערכה, ושומרים חלק אחר מהכוחות כדי לוודא שהמדינה אינה חשופה למתקפת פתע מכיוון אחר. אפשר לתמוך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית או להתנגד לה, אבל גם אם תקום, ספק אם יהיה לה דבר חשוב להגיד על ההחלטה הזאת.
“חסד עשה איתנו הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו את אותה סטירה״
תיאודיציה, מהלך שמטרתו הצדקת האל, הוא מעשה מקובל בקרב כל המאמינים של כל הדתות. העולם מבלבל, פעולתו של האל לא תמיד מובנת, ועל כן צריך למצוא לה הצדקות, מימי עקידת יצחק ועד ימי השואה. מהלך של תיאוֹדיצֵיאה, כתב מיכאל קמפה בספרו על הפילוסוף לייבניץ, יוצא מ”הנחה שהכל בעולם מאורגן בצורה מסודרת והרמונית, הכל כבר מתוכנת מראש: כלומר, אם לכלל הדברים והתהליכים יש תכלית והם נושאים עימם מטרה (‘טֶלוֹס’), כי אז בהכרח – מנקודת ראות גבוהה יותר – גם למה שמעכב (על פי המשוער) את התכלית, יש תכלית משל עצמו, מה ששלילי חיובי, והאומללוּת משרתת את האושר”. ובמילים אחרות: מה שעושה סמוטריץ׳, מה שעושים הרבה מאוד מאמינים למול אסון גדול, הוא מה שמאמיני כל הדתות עושים כבר הרבה מאוד דורות. אגב, למי רוצים אין קושי גדול להגן על הטענה של סמוטריץ׳. אפשר בהחלט להניח שאם אסון גדול לא היה בא עכשיו – אסון גדול יותר היה בא אחר כך. אבל אפשר כמובן להניח גם אחרת. אם אסון גדול לא היה בא עכשיו המודיעין היה מספיק לעלות על התוכנית של חמאס, וישראל הייתה מוצאת דרך לנטרל אותה בלי שיבוא אסון.
החטופים כולם ישובו אלינו
גם זה ציטוט של נתניהו. לא נכון. החטופים שנותרו בחיים ישובו אלינו. אלה שלא – לא ישובו, גם אם גופותיהם ישובו.
הביקורת כבר משבחת את ״רוזה, ספר מיוחד על אישה יוצאת דופן
