הציבור הישראלי זז ימינה. או כך נהוג לומר. מה זה אומר? לא תמיד לגמרי ברור. בנושאים מסוימים – נניח, הסוגייה הישראלית-פלשתינית – זה אומר שעמדותיו נעשו קשוחות יותר בתביעה לביטחון, ומסויגות יותר בנכונות לפשרות שעשויות להוביל לשלום (בין השאר, כי הציבור זז ימינה גם בכך שאינו מניח שיכול לבוא שלום). בסוגיות אחרות – נניח, הצבעה – התזוזה ימינה הרבה פחות מובהקת. התמיכה בממשלת הימין על מלא אינה גבוהה במיוחד, בטח לא יחסית לעבר. כלומר, הציבור זז למפלגות שנתפסות כממוקמות קצת יותר לכיוון המרכז.
וגם על זה צריך לשאול: מה זה אומר ״לכיוון המרכז״? האם נפתלי בנט, או אביגדור ליברמן, מציגים עמדות ביטחוניות פשרניות יותר מאלה של אבי דיכטר או ישראל כץ? לא בטוח. במקרה שלהם, המילה מרכז אינה מבטאת פשרנות בטחונית או מדינית, אלא עמדה חברתית. הם נכונים הרבה יותר מדיכטר וכץ לשתף פעולה עם קבוצות ישראליות שאינן ימניות מובהקות. הם ״מרכז״ במובן זה שאינם רוצים קואליציה ישראלית שהיא ״ימין על מלא״ אלא קואליציה ישראלית אחרת (הם יאמרו: ברית ציונית).
כשמדובר בהגדרה עצמית, הציבור הישראלי זז ימינה כבר די מזמן. התזוזה העיקרית הייתה לפני עשרים וחמש שנים לערך, לאחר התמוטטות תהליך קמפ דיוויד ותחילת האינתיפאדה השנייה. ממש בקרוב נציין רבע מאה מאז האירועים הללו. אחר כך באה עוד עלייה, בתחילת העשור. האם הציבור זז עוד יותר ימינה בהגדרתו העצמית בעקבות שבעה באוקטובר? סקרים שבחנו את השאלה הזאת לפני ואחרי מתקפת חמאס לא מצאו עדות ממשית לכך. עומר יעיר מאוניברסיטת רייכמן הסביר ש״מאז מתקפת החמאס האכזרית ב-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה, התחזקו בקרב הישראלים העוינות וחוסר האמון בפלסטינים, אך לא התרחשו שינויים מהותיים באופן שבו הישראלים מגדירים את האידיאולוגיה שלהם. במובן הזה, הישראלים לא באמת זזו ימינה – או לפחות עדיין לא״.
כמה מהישראלים נמצאים בימין? לפי המחקר של המרכז לחירות ואחריות, בערך 45%. אבל הנתון הזה מחייב הסבר: הסקרים של המרכז הספציפי הזה מאפשרים למשיבים למקם את עצמם על אחת משבע משבצות, אבל הגרף שאני רואה מציג אותן כשלוש: ימין, מרכז, שמאל. סקרים אחרים מציגים גם את התוצאות מפורטות יותר, על פי דרגות החופש שמוצגות למשיבים (הערה: משפט זה תוקן בעקבות הערה של עומר יעיר מהמרכז לחירות ואחריות, ואני מודה לו על התיקון).
לדוגמה, במדד הבטחון הלאומי של INSS נתנו ליהודים בישראל למקם את עצמם על סולם שיש בו חמש דרגות: ימין קיצוני, ימין מתון, מרכז, שמאל מתון, שמאל קיצוני. צריך לומר: זה סולם שאני מסתייג ממנו מתודולוגית. המילה ״קיצוני״ היא מילה שיש לה קונוטציה שלילית, ולהערכתי יש מי שנמצאים עמוק מאוד בימין, אך יבחרו לא לכנות את עצמם ״קיצונים״. אבל יש עוד סקרים שמציעים סולם שיש בו יותר משלוש אפשרויות – חמש, שבע, וגם תשע. סולם של חמש מציע שתי קבוצות בימין ושתיים בשמאל – ימין מתון, או ימין מרכז בנוסף לימין. סולם של שבע מאפשר לחלק לימין עמוק, ימין וימין מתון, או כל קומבינציה אחרת. בסקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה יש שבע דרגות, אבל הן מופיעות כמספר: 1 זה שמאל, 4 זה מרכז, 7 זה ימין. אם מחשיבים כל מספר מ-1 (שמאל) עד 3 כשמאל (כי 4 כבר מוגדר כמרכז), גודלו של השמאל היהודי לפי המכון לדמוקרטיה הוא כ-12%. המרכז 26%, הימין (מ-5 עד 7) הוא 60%.
זה בסולם של שבע אפשרויות. אבל מה קורה בסולמות אחרים? בטבלה אתם רואים שלוש אפשרויות, שתיים לקוחות מסקרי המדד, ואחת היא של המכון לדמוקרטיה.
בואו להאזין להסכתים של הקיפוד והשועל: על המגילות הגנוזות, סוף האנושות, החיים והמתים, ספרי ילדים
מה משותף להן? זה בהחלט מעניין: גודלו של הימין לא משתנה. הוא בסביבות שישים אחוז מכלל היהודים.
מה שונה ביניהן? חלוקת האחוזים בקבוצות האחרות. יש לזה שתי סיבות.
האחת – הנוסח המדויק של האפשרויות. לדוגמה: יש הבדל בין ״ימין מרכז״ לבין ״ימין מתון״. אלה קבוצות שיש ביניהן דמיון, אבל אינן חופפות. בעיקר, כי יש אנשי ימין שלא אוהבים את המילה מרכז. אם מציעים להם ״ימין מתון״ הם יבחרו בזה, אבל אם ״ימין מרכז״ הם יזוזו ל״ימין״ כדי לא להסכים לתווית של מרכז. כמו שאפשר לראות בחלוקה לתשע קטגוריות, יש ישראלים שמעדיפים ״שמאל מתון״ ויש שמעדיפים ״שמאל קרוב למרכז״. אלה קטגוריות קרובות, אבל לא זהות, אם מסירים אחת מהן, יהיו שיזוזו בהגדרה העצמית לכיוון השמאל, ויהיו שיזוזו לכיוון המרכז.
השנייה – מספר האפשרויות. נניח שמציעים לכם רק שתי אפשרויות, ״שמאל״ ו״ימין״. במקרה כזה, אם אתם מרגישים ב״מרכז״, תצטרכו לבחור. ימינה או שמאלה? ונניח שמציעים לכם גם ״מרכז״, אבל אתם ״שמאל מתון״ או ״שמאל קרוב למרכז״, לאן תלכו, לשמאל או למרכז? ונניח שמציעים לכם חמש אפשרויות, שוב – אם אתם בקבוצת גבול – תצטרכו להכריע. ונניח שמציעים שבע, או תשע, שוב תחשבו מחדש על המיקום המדוייק שלכם.
מה שאפשר לראות בסקרים שאנחנו מציגים בטבלה, זה שישראלים שרוצים להישאר בימין, נשארים בימין. הם יכולים למשוך עוד ועוד לכיוון המרכז, אבל בוחרים – בכל המקרים שיש כאן – קטגוריה שעוד נספרת במסגרת הימין. לכן שיעור היהודים בימין כל כך דומה בכל המקרים. הימין הוא מותג חזק. מי שרוצים להגדיר את עצמם כימין, לא ממהרים לוותר על המותג הזה. לעומת זאת, במרכז ובשמאל המותגים יותר נזילים. העובדה שקוראים למחנה הזה ״מרכז-שמאל״ היא כבר עדות ברורה לכך. ואם מדובר במחנה ״מרכז-שמאל״ התזוזות בתוכו כבר יותר זמינות וקלות. מה זה משנה אם אני – או אתם – מרכז או שמאל – זה ממילא אותו דבר. בהסתייגות אחת: מה שנמצא בקצה של השמאל. תרצו, תקראו לזה ״השמאל האמיתי״. בסקר של תשע קטגוריות, אלה מי שממוקמים בשמאל העמוק ובשמאל. בסקר של שבע קטגוריות אלה מי שדירגו את עצמם 1 ו-2. בסקר של חמש קטגוריות אלה מי שכתבו ״שמאל״. גם הקבוצה הזאת לא משתנה בגודלה. בסביבות 5%, או קצת יותר אם מותחים אותה.
ולמה כל זה מעניין? כדי להזכיר שהמרכז-שמאל היהודי נכנס למערכת בחירות כשהפוטנציאל המקסימלי שלו הוא כארבעים אחוז מהציבור היהודי. זהו. אין מספיק ישראלים במחנה הזה כדי להקים קואליציה. כמובן, אלא אם מחליטים שהמחנה כולל גם מפלגות ערביות, ואז יהיו לו אתגרים נוספים, משום שיש במרכז הישראלי לא מעט יהודים שבמקרה כזה יעדיפו לזוז גם הם ימינה. ובמילים אחרות: המשחק הפוליטי של ישראל מתנהל בגיזרה הצרה יחסית של מי שמגדירים את עצמם ״ימין מתון״ ו״ימין קרוב למרכז״. אלה לא שייכים לשליש, שהם התומכים המובהקים של הממשלה הנוכחית. אלה עשויים לבחור במישהו או משהו שהוא במובהק ימין, אבל לא בהכרח רוצה קואליציה של ימין מלא-מלא. ובלבד שיהיו משוכנעים שהתוצאה תהיה ״ימין״. כי את הימין הם לא עוזבים, ולא משנה כמה קטגוריות לבחירה תציעו להם.
