מכיוון שאין במדינת ישראל, או בעולם כולו, אדם רציני, שהיה לוקח על עצמו לחקור את קבלת ההחלטות ״מאוסלו ועד הסרבנות ברפורמה המשפטית״, ברור לגמרי שלראש הממשלה בנימין נתניהו אין עניין בועדת חקירה שישתתפו בה אנשים רציניים. מי שיסכים לחקור את מה שנתניהו מבקש לחקור, הוא – בלי שום ספק – אדם לא רציני. נתניהו עצמו, כמובן, הוא אדם רציני. הוא לא היה לוקח על עצמו משימה כזאת, אלא אם היה מתכוון לעשות קרקס פוליטי. מכאן, שצריך לדייק את המשפט הראשון בפסקה הזאת: אין במדינת ישראל אדם רציני, שהיה לוקח על עצמו לחקור את מה שנתניהו רוצה לחקור – אלא אם מדובר באדם שנוסף על היותו רציני הוא גם ציניקן גדול, שרוצה לעשות קרקס.
וכל זה הקדמה מתחייבת לדיון שאליו אנחנו מכוונים: השאלה איזו ועדה הציבור הישראלי רוצה. ביחס לזה יש לנו מה לומר, משום שאתמול פורסם סקר של JPPI, בביצוע המדד, שעורר סערה קטנה. אם לתמצת את מהותה: כמה מדוברי הימין הסתערו על ממצאי הסקר כמוצאי שלל גדול – כמה מדוברי השמאל מיהרו להתקומם על עצם קיומו.
כרגיל, אלה היו תגובות של פוליטיקה ולא של הקשבה.
אחד משרי הממשלה, שלעיתים קרובות נדמה ששומע רק באוזן אחת – זו האוזן שדרכה נכנס המידע שמשרת את העמדות שלו – שמע גם הפעם רק באוזן האחת. הוא שמע שבסקר יש ממצא המלמד שרק מיעוט מהישראלים סבורים, שנכון שוועדת חקירה ממלכתית ״תמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון עמית״. מייד הכריז: אהה – ניצחון! באוזן שאמורה לשמוע עוד מידע – זה המלמד שרק מיעוט הישראלים רוצים את מה שרוצה הממשלה, קרי, ש״הועדה תמונה חצי על ידי הקואליציה חצי על ידי האופוזיציה״ – באוזן הזאת הייתה כנראה שעווה.
ובצד השני, שוב הערות, טענות, ביקורת על עצם החוצפה לשאול שאלה. זה קרה גם בפעם הקודמת שבה התברר לנו – שוב, על סמך שאלה בסקר – שאין ״רוב ברור״ בעד ועדת חקירה ממלכתית. העובדה שהציבור הישראלי קצת יותר במחלוקת מכפי שהיינו רוצים, גם בנושא חשוב כמו הקמתה של ועדת חקירה למחדל 7 באוקטובר, היא – מסתבר – דבר שראוי לא לדבר עליו. כי עצם הדיבור עליו מערער את יסודות הדמוקרטיה. או משהו כזה.
הנה, קודם כל, העובדות והנתונים. בסקר שאלנו ״מי היית רוצה שימנה את חברי וועדת החקירה למלחמה?״. על השאלה אפשר היה להשיב אחת משבע תשובות. זה הרבה, והעובדה שזה הרבה משמעותית. כי כאשר יש הרבה אפשרויות, באופן טבעי התשובות מתחלקות ביניהן, וקשה יותר להניח שיהיה רוב לאחת מהן. נתחיל בתשובה ״אין צורך בועדת חקירה״. זו תשובה שכמעט לא קיימת. רק 3% בחרו בה. רק מעט מהציבור רוצה שהועדה תמונה על ידי הממשלה (7%) או הכנסת (8%). שלוש התשובות העיקריות שנבחרו הן אלה:
28% – בעד שהועדה ״תמונה חצי על ידי הקואליציה חצי על ידי האופוזיציה״. זה מה שמציע ראש הממשלה (בידיעה שזה לא יקרה, כי האופוזיציה לא תשחק איתו).
21% – בעד שהועדה תמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון עמית. זה סדר הדברים התקין במדינה שאיננה מקולקלת.
27% – בעד ש״הועדה תמונה במשותף על ידי נשיא בית המשפט העליון עמית ושופט העליון סולברג״. זו פשרה שהציע נשיא המדינה, יצחק הרצוג.
מה אומר היום מודל הבחירות של המדד?
מכאן, כמובן, הכול פרשנות. ויש דברים שאפשר להסכים עליהם. הראשון – לא נעים שנשיא העליון, שאמור למנות ועדות כאלה, מקבל תמיכה של חמישית בלבד מהציבור. לא נעים, אבל גם לא לגמרי מפתיע. רק מי שאינו חי בישראל, או אינו מקשיב לשיח הציבורי שמתנהל בה, לא מבין שמעמדו של עמית אינו כפי שהיה רצוי שיהיה. אפשר להאשים בזה את הממשלה – והיא בהחלט עשתה מאמצים לפגוע בעמית. אפשר להאשים את בית המשפט העליון – שהתנהלותו בשנים קודמות כנראה תרמה לשחיקה במעמדו. אפשר להאשים אפילו סקרים כמו הסקר של JPPI – כי האמת צריכה להיאמר, ברור שגם שאלה כזאת, שמאפשרת לציבור לומר שאינו רוצה בעמית, תורמת משהו לשחיקה במעמדו. זו כמובן לא הייתה כוונת השאלה, אבל מובן לכל שנתונים שמתפרסמים משפיעים על תפיסות, וחוזר חלילה (כמו שכאשר מפרסמים סקר שאומר שמפלגה לא עוברת את אחוז החסימה, זה פוגע במפלגה).
אפשר להסכים על עוד משהו: רק חלק קטן מהציבור רוצה את הפתרון של ראש הממשלה. 28% שכמעט כולם מקרב תומכי הקואליציה, ומי שמגדירים את עצמם ״ימין״. אם הטענה של נתניהו היא שועדה שימנה עמית לא תהיה מקובלת על חלק גדול מהציבור – אותה טענה תקפה גם ביחס לועדה שלו. אין לה רוב. אין לה משהו שמתקרב לרוב. אין לה רוב אפילו בקרב מי שמגדירים את עצמם ״ימין מרכז״ (34% מהם בעד ועדה בנוסח נתניהו). זה המידע שהשעווה מנעה מהשר החוגג לשמוע. כאמור, גם עליו צריך להסכים. כי זה מה שאומרים הנתונים.
ועוד הם אומרים, שאחוז לא מבוטל מהציבור מוכן למהלך של פשרה. זה הציבור שלא רוצה לקחת מנשיא בית המשפט העליון את תפקידו, ובכל זאת מבין שהקמתה של ועדת חקירה שתהיה מקובלת על ציבור רחב היא אינטרס חשוב. יאיר לפיד נתן אתמול ביטוי לעמדתו של הציבור הזה כאשר אמר שכן, הוא מוכן לקבל מינוי משותף על ידי שני שופטים – עמית וסולברג, כהצעת הנשיא. לפיד בלי ספק מבין שזאת הצעה בעייתית: היא עצמה תורמת לשחיקה נוספת של מעמדו של עמית. היא מסווגת את השופטים באופן כמעט רשמי על בסיס אידיאולוגי – שופט של ״הימין״ ושופט של ״השמאל״ (או כמו שאוהבים לקרוא לזה היום: שמרן וליברל). היא מקעקעת את ההסדר הנכון, ובכך מעניקה ניצחון קטן לממשלה שלא רצתה את ההסדר הזה. הצעה בעייתי מכל בחינה, חוץ מאחת: יכול להיות שהיא תרגיע, לפחות במידת מה, את הרוחות הסוערות. כמובן, אם הממשלה תסכים לה (אל תעצרו את הנשימה: הממשלה לא רוצה ועדת חקירה ממלכתית, ולא תסכים לה).
שליש מהמזדהים כ״ימין מרכז״ תומכים בפתרון הזה. 44% מהמזדהים כמרכז. 50% מהמזדהים כשמאל מרכז. למעשה, למעט אלה שמזדהים עם הימין – או השמאל – שתי קבוצות הקצה (אחת גדולה ואחת קטנה) – יש רוב בעד הפשרה שהציע הנשיא. גם בקרב הערבים יש לה שיעור תומכים לא מבוטל (20%, לעומת 32% לעמית, ושיעור גבוה של ״לא יודעים״). יש לה רוב בקרב תומכי לפיד, תומכי ליברמן, תומכי גנץ המעטים, תומכי בנט.
הצעה פגומה. הצגנו בסקר הצעה פגומה. הצעת פשרה. הצגנו בסקר הצעת פשרה. לא הצעת פשרה מטעמנו – הצעת פשרה שהעלה הנשיא. הצגנו אותה לא משום שחשבנו שהיא טובה, או שהיא רעה, לא כדי לקדם אותה, או לפגוע בה. הצגנו אותה משום שהשאלה הדיכוטומית ״בעד ונגד״ הועדה הממלכתית שממנה עמית והועדה הפוליטית ש(לא) ממנה נתניהו, נעשתה שאלה קצת צפויה, קצת משעממת. שאלה שתוצאותיה צפויות מראש. האם גילינו דבר חדש? נדמה שכן. נדמה שגילינו שיש רוב (קטן) בציבור שרוצה שאת הועדה ימנה בית המשפט העליון. נדמה שגילינו שחלק מהרוב ער לעובדה שיהיה קושי לעשות את הדבר הזה – הנכון וראוי – ולזכות באמון ציבורי גבוה. גילינו שרוב הציבור לא רוצה את מה שנתניהו רוצה, שהוא למעשה ויתור על ועדת חקירה לטובת תעלולים פוליטיים, וכן רוצה למצוא דרך שתאפשר הקמתה של ועדה שלא תהיה פוליטית אבל כן תיתן גם לישראלים חשדנים שאין להם אמון בעמית סיבה לסמוך על הועדה.
כך, בעינינו, נכון להתייחס למידע שמגיע לשתי האוזניים. אפשר להתווכח על זה כמובן, אבל את הוויכוח ראוי לנהל רק אחרי שמזכירים את כל העובדות. אלה שנוחות, ואלה שפחות.
התיאוריה של המלחמה: אם לא תקראו איך תדעו?
