התשובה היא לא. ראש הממשלה בנימין נתניהו צודק: ישראל אינה מדינת חסות של ארה״ב. למונח ״מדינת חסות״ ישנה הגדרה פורמלית, יש תנאים שצריכים להתקיים. הם אינם מתקיימים במקרה של ישראל וארה״ב. אין להניח שיתקיימו אי פעם. כך שלא, ישראל אינה ״מדינת חסות״. וכדאי לדעת, פשוט כדי להרחיב את הדעת, שאין היום בעולם מדינות חסות. פורמלית, אין אפילו אחת.
מי שמכנה את ישראל מדינת חסות, בדרך כלל כתואר של שלילה, מכוון לתלות הגדולה שלה בארה״ב, וכפועל יוצא מזה למגבלות שיש עליה. התלות הזאת אינה דבר חדש. ישראל היא מדינה שנסמכת על התמיכה האמריקאית כבר הרבה מאוד שנים. היא נסמכה עליה כאשר נצרכה לרכבת אספקה אווירית במלחמת יום כיפור. היא נסמכה עליה כאשר נצרכה להגנה מפני טילים במלחמת המפרץ הראשונה (ההגנה לא הייתה הצלחה גדולה). היא נסמכת עליה בכל פעם שבמועצת הבטחון של האו״ם עולה הצעה להטיל על ישראל עיצומים או להעניש אותה בדרכים אחרות. גם במלחמת 7 באוקטובר נסמכה עליה: ארה״ב הרתיעה, לפחות לזמן מה, את איראן שלא הצטרפה למתקפת חמאס.
במקביל לשירות – יש בקשות, דרישות, ולפעמים גם תכתיבים. האמריקאים לא עובדים אצלנו, ואין סיבה שנצפה שיעבדו. אנחנו מבקשים תחמושת. הם רוצים לדעת מה נעשה בה. אנחנו מבקשים תיווך. לאמריקאים יש תנאים ושאיפות. אפשר לא לבקש – ואז לא יהיה תכתיב. אבל אי אפשר גם לבקש וגם להתרגז כשיש תכתיב. וישראל מבקשת כל הזמן.
אז לא מדינת חסות, אבל כן מדינה עם רמה גבוהה של תלות. ועל התלות אפשר לומר שני דברים:
במידה מסוימת, אין לנו ברירה: עם מעט ידידים והרבה אויבים, לישראל אין מנוס מתמיכה של מעצמה גדולה. לכן אין לה מנוס מהתחשבות ברצונות של מעצמה גדולה, זו שבחרה בה. אין לישראל שום דרך להקל על המצוקה מול האו״ם, אלא בשיתוף פעולה עם ארה״ב.
במידה מסוימת זו גם בחירה שלנו: למה אנחנו צריכים תחמושת אמריקאית? בין השאר כי זה נוח. לייצר כאן זה מאמץ, גם תקציבי. אם ישראל תרצה להקטין את תלותה בארה״ב, היא תצטרך להפנות יותר משאבים כדי למלא את המחסור. המשאבים האלה יבואו על חשבון דברים אחרים.
אם ישראל רוצה להיות קצת פחות תלויה בארה״ב, וייתכן שרצוי לה מאוד להיות פחות תלויה בארה״ב, היא צריכה לעשות שני מהלכים, כמעט מובנים מאליהם.
היא צריכה לקשור קשרים עם עוד מדינות, שיכולות לסייע במקומות שבהם ישראל רוצה לוותר על סיוע אמריקאי. כמובן, גם לקשרים עם עוד מדינות יהיה מחיר. כלומר, זה לא שנוותר על התלות באמריקה, ונקבל מתנות חינם ממדינות אחרות. במקרה הטוב, נחלק את התלות בין כל מיני מדינות, במנות בגודל משתנה, וכך תהיה לנו קצת יותר גמישות בניהול המדיניות הישראלית. אבל סך כל התלות המדינתית שלנו לא תשתנה הרבה. ישראל איננה אי, ולא תקיים חיים אוטרקיים.
המהלך השני הוא מהלך של התעצמות, שמטרתה להקטין את סך כל התלות. ניתן דוגמה: מדינה שאין לה תבואה מוכרחה לייבא תבואה ממדינה אחרת. זו תלות. כי המדינה האחרת יכולה להחליט ברגע מסוים, מכל סיבה שלא תהיה, להפסיק את יצוא התבואה לישראל. איך מתמודדים עם מצב כזה? מייבאים מכמה מדינות, כדי שלא תהיה תלות במדינה אחת, וגם מגדלים תבואה מתוצרת עצמית כדי לא להזדקק ליבוא, או להזדקק לו במידה פחותה. כמובן, זה קל לומר וקשה לבצע. ישראל לא יכולה לגדל הכל, לייצר הכל, לספק לעצמה הכל. היא בודאי לא יכולה לעשות זאת, בלי לקיים מאמץ רצוף וממוקד בשיפור של מצבה הכלכלי, שהוא המפתח להתעצמות. ובמלים אחרות: פחות תלות באמריקה מחייבת את ישראל לשפר את מצבה בתחומים קריטיים להתעצמות כלכלית – חינוך, השכלה, תעסוקה. היא צריכה להשקיע פחות כספים במטרות שאינן מביאות לצמיחה כלכלית, וצריכה להשקיע יותר משאבים במטרות שמביאות לצמיחה כלכלית. וזה לא מה שישראל עושה כעת. למעשה – חלק ניכר ממי שמתלוננים מרה על ה״חסות״, הם גם מי שימנעו מהלכים לתיקון מצב החסות.
למה אני מתכוון? הנה דוגמה קלה. יש עוד המון דוגמאות. כדי לחזק את המשק הישראלי, ולהפנות יותר משאבים להתעצמות, צריך להעלות משמעותית את שיעור החרדים העובדים, ואת התפוקה של העובדים החרדים שיצטרפו למעגל העבודה. זה מחייב מהלכים של 1. ביטול האפשרות להתקיים כלכלית בלי לעבוד (מבחירה), ו-2. ביטול האפשרות להתקיים כלכלית בלי לקבל השכלה שמתאימה למשק מודרני. אלא שלישראל יש שר אוצר, אתם יודעים מי הוא, שמצד אחד מתלונן על ה״חסות״, וחושב שישראל צריכה להתמרד נגד תכתיבים אמריקאים, ומצד שני מתמרן כדי לא להגיע לעימות שינתב את החברה החרדית למסלול יצרני שיחזק את המשק הישראלי, ויאפשר את הקטנת התלות בארה״ב.
זה מה שהופך את בצלאל סמוטריץ׳ לשר אוצר בעייתי. זה מה שהופך את התלונה הישראלית על ״חסות״ לקצת ילדותית. רוצים פחות חסות? רוצים פחות תלות? קחו בחשבון שלא כל רצון אפשר לממש, וקחו בחשבון שלמימוש של רצונות יש מחיר. התלות היא מחיר שישראל משלמת, וגם להשתחררות חלקית מהתלות יהיה מחיר – רק במקום אחר. השאלה אם ישראל מוכנה לשלם אותו.
