בערך מיליון ישראלים המריאו באוגוסט לחו״ל. גם ביולי היו קרוב למיליון – דרך האוויר (היו עוד שיצאו דרך היבשה, או דרך הים). ביוני היו חצי מיליון. גם אם נניח שכמה ישראלים נסעו יותר מפעם אחת בחודשים האלה, עדיין אפשר לשער שבערך אחד מכל חמישה ישראלים נסע בקיץ לחו״ל. וזה כאשר כמחצית מחודש יוני ישראל הייתה סגורה בגלל המלחמה נגד איראן. וזה כאשר מאות אלפים מגויסים למילואים. אין ספק – ישראלים אוהבים לנסוע. למדינות אחרות, רחוקות. למדינות שחלק מהן נעשו עויינות.
זה נתון שצריך לקחת בחשבון כאשר מנסים להעריך את חומרתו של המצור המתפתח על ישראל. יש לומר: לא קל להעריך את המצור הזה ואת משמעותו בלי משקפת אידיאולוגית. יש שמגיבים לו בזעזוע על סף חרדה. יש שמגיבים לו באדישות על סף זלזול. אין סיבה לזה ולזה. השמיים עוד לא נסגרו (זה לא אומר שלא יסגרו בהמשך). המשקיעים עוד לא נמלטו (זה לא אומר שלא ימלטו בהמשך). ומצד שני, עם ביקורו של ראש הממשלה נתניהו באו״ם ישראל מתקרבת במהירות לנקודת שבר שלא זכורה כמוה. יכול להיות שבקרוב תודח מטורנירים בינלאומיים של ספורט – אם תודח מהכדורגל, יבואו גם אחרים. יכול להיות שבקרוב תודח מהאירוויזיון – כן, זו תחרות אידיוטית, אבל הסיפור הוא לא התחרות, הוא ההדחה. ישראל סומנה כמדינה שאפשר להתייחס אליה כמו לרוסיה הפולשת לאוקראינה. וישראל – למי שצריך תזכורת – איננה רוסיה ולא רוצה להיות. היא איננה מעצמה כמו רוסיה, שיכולה להתנהל בלי חשבון לשאר העולם. היא איננה אוטוקרטיה כמו רוסיה, שיכולה לכפות על אזרחיה חיים של סגפנות וצמצום כדי להגשים חזונות של מנהיגים שלא מבינים את הזיקה ההכרחית בין כוונות לבין יכולות.
ישראלים מגיבים למצור הבינלאומי המתהדק באחת משתי צורות: הם מאשימים את הממשלה – או שהם מאשימים את שאר העולם. בשני המקרים הם צודקים. שאר העולם אשם – בעיקר בצביעות ובציניות. הממשלה אשמה – בעיקר בניהול כושל של מדיניות הכוח של ישראל. אלא שיש הבדל גדול בין שני סוגי האשמה, ובלקחים שצריך לגזור ממנה. מאשמת העולם צריך לגזור בעיקר תובנה: זה העולם. מאשמת הממשלה צריך לגזור מדיניות: ישראל מוכרחה לשקול האם לפעול בצורה אחרת.
נרחיב קצת. העולם הוא מקום גדול. ישראל יכולה להשפיע בשוליו, אבל לא לשנות אותו. ישראל יכולה להתלונן עליו, אבל תלונותיה נהדפות בקלילות. גם אם נדמה לכם שעמנואל מקרון פועל נגד ישראל בגלל שיקולים פוליטיים – וגם אם תצעקו כולכם שהוא צרפתי ציניקן ונטול עמוד שדרה – לא תשנו אותו. יותר חשוב לו לעשות פוליטיקה בארצו מאשר לרצות אותנו. אם הפוליטיקה תיתן לו סיבה להתוות מדיניות אוהדת לישראל, זה מה שיעשה. אם הפוליטיקה תיתן לו סיבה להתוות מדיניות עוינת לישראל, זה מה שיעשה. כמותו ינהגו כמעט כל מנהיגי העולם. אגב – כמותם ינהגו גם מנהיגי ישראל, שמעדיפים את הפוליטיקה שלהם על המחאות או התלונות של עמים אחרים.
מכיוון שכך, אין כמעט ערך לשטף הביקורת של ישראלים – פוליטיקאים, כותבי טורים, אזרחים, צייצנים – על שאר העולם. אין משמעות לאמירות הנחרצות על אירופה השוקעת, או אירופה האנטישמית, או אירופה הנכבשת על ידי המוסלמים, או השמאל הרדיקלי הצבוע, או הימין הבדלני חולה תיאוריות הקונספירציה. יכול להיות שהביקורת נכונה. אין ספק שהרבה מאוד ישראלים מאמינים שהביקורת נכונה. ואולי גם נכון להציף אותה במינון כלשהו, בתקווה לשכנע מישהו בעולם. אבל חשוב מאוד לקחת בחשבון שהיא כנראה לא תשנה הרבה. מה שג׳ורג׳יה מלוני אומרת לא ישתנה גם אם אכזבה כמה ישראלים. מה שהבריטים החליטו לעשות לא ישתנה בגלל שנגיד שוב ושוב שבלונדון יש המון מוסלמים. מה שהספרדים מעוללים לא ישתנה, גם אם נחזור ונזכיר להם את גירוש ספרד. העולם – באופן כללי – הוא נתון שצריך ללמוד לתמרן מולו, ולחיות אתו, ולהסתדר אתו – הוא לא נתון שאפשר לכופף אותו.
לעומת העולם, שקשה לשנות, את המדיניות של ישראל אפשר לשנות. לפני שמחליטים שצריך, ואיך צריך – ראוי שנסכים שאפשר. זו הסכמה חשובה, כי אחרי שהסכמנו שאת העולם אי אפשר לשנות, ואת המדיניות של ישראל אפשר לשנות, ברור לגמרי לאן צריך לפנות אם מצב היחסים בין ישראל ובין העולם אינו משביע רצון. צריך לפנות לממשלת ישראל, ולחשוב על המדיניות של ישראל.
האזינו: באיזו שנה בדיוק נברא העולם?
המחשבה הזאת תוליד אחת משלוש מסקנות אפשריות:
הראשונה – המדיניות של ישראל נכונה, הכרחית, והמחיר שישראל משלמת ביחסיה עם העולם נסבל. במקרה כזה, ישראל לא תשנה את המדיניות, היחסים עם העולם ידרדרו, וכך זה יימשך עד הפעם הבאה שבה נדרש לעשות חשבון.
השנייה – המדיניות של ישראל לא נכונה, והמחיר שישראל משלמת ביחסיה עם העולם בלתי נסבל. במקרה כזה, ישראל תשנה את המדיניות, היחסים עם העולם ישתפרו, וכך זה יימשך עד הפעם הבאה שבה נדרש לעשות חשבון.
השלישית – היא האפשרות הסבירה. המדיניות של ישראל אולי לא מושלמת, אבל גם לא יכולה להיות מה שמדינות אחרות דורשות שתהיה. המחיר שישראל משלמת גבוה מאוד, וראוי לנסות להוריד אותו, כל עוד ההורדה לא תוביל לפגיעה חמורה אחרת באינטרסים ישראלים. ובמילים פשוטות: המצב מורכב.
דוגמה: ישראל לא יכולה להסכים כעת להקמתה של מדינה פלשתינית. זה ברור כמעט לכל – אפילו בקצה השמאלי של המפה הפוליטית אין כרגע התלהבות מהרעיון של הקמת מדינה פלשתינית. ומצד שני, זה מה שחלק ממדינות העולם מצפות לו, שאם לא כן, ימשיכו להדק את המצור על ישראל. מה עושים במצב כזה? אפשרות אחת (שהזכרנו) היא לצעוק שהעולם צבוע, טיפש, אנטישמי, ציני. ניסינו – אני לא מתרשם שזה עוזר. אפשרות שנייה (שכרגע בתוקף) היא להודיע לעולם שלא יקום ולא יהיה. המשמעות של המצב הזה היא שהמצור אכן מתהדק, ועוד יתהדק. אפשרות שלישית (שהיא כנראה הנדרשת) היא להציע אפשרויות אחרות. לשנות את המדיניות הישראלית כך שמצד אחד האינטרסים העיקריים ישמרו, ומצד שני המצור יתרופף.
האם זה אפשרי? זאת שאלה שלא קל להשיב עליה. קחו לדוגמה את רוסיה. ולדימיר פוטין החליט שהאינטרס הרוסי החיוני הוא כיבוש של כל אוקראינה, או למצער הצבת ממשלת בובות באוקראינה. לכן הוא לא מוותר. הוא משלם מחיר של בידוד, של קושי כלכלי, של מלחמה נמשכת, ולא מוותר. אפשר כמובן לחשוב שהוא נבל, או שהוא הזוי, או שהוא מטורף, זה לא משנה. הוא הגדיר אינטרס חיוני בעיניו, ומוכן לשלם כל מחיר כדי להשיג את מטרתו. וצריך לומר: גם לישראל יש אינטרסים כאלה, שאם מדינות העולם יתבעו ממנה לוותר עליהם, היא תיאלץ לסרב – ולשלם את המחיר הגבוה של בידוד והסתגרות. ישראל לא תתאבד כדי שלמקרון יהיה יותר נוח פוליטית.
ומצד שני, נביט שוב בדוגמת פוטין ואוקראינה: האם נשיא רוסיה אכן מגדיר נכונה מהו אינטרס חיוני של רוסיה? אם הוא צודק – וזה אינטרס חיוני, הישרדותי של המדינה שלו, אפשר להבין את הפעולות שלו. אם הוא טועה, או שהוא נבל, או שהוא הזוי, או שהוא מטורף, והחלטתו להציב את כיבוש אוקראינה כאינטרס חיוני היא מעשה מוגזם, אזי המחיר הכבד שרוסיה משלמת מיותר. אם הוא טועה, מוטב היה שמישהו יטפח על כתפו ויאמר לו ״חבר, נסתדר גם בלי אוקראינה, וחבל לשלם את המחיר הכבד״. אם הוא טועה, מוטב היה שמישהו יטפח על כתפו ויאמר לו ״זה שתאשים את כל העולם בעויינות לרוסיה לא יועיל – שנה את המדיניות שלך, ורוסיה תתקבל מחדש למשפחת העמים״.
כדי שיהיה ברור, ההשוואה לרוסיה לא באה ללמד שיש בעיני דמיון בין מה שעושה ישראל לבין מה שעושה רוסיה. בעיני, ישראל יצאה למלחמה הכרחית, ורוסיה יצאה למלחמה מיותרת. בעיני, ישראל אכן נלחמה בשנתיים האחרונות על יכולתה לשרוד, ורוסיה נלחמה מלחמה של ציניקנים כדי לדכא ולחסל מדינה אחרת שלא איימה עליה. כך חושבים רוב הישראלים. כך חשב עד לא מזמן גם רוב העולם. אבל לא עוד. דעת העולם השתנתה, בצדק או לא בצדק – השתנתה.
ישראל צריכה לעבד את הנתון הזה ולגזור ממנו את מסקנותיה. והיא צריכה לעשות את זה בקור רוח, ולחשב נכונה מה חשוב לה יותר, מה עולה לה יותר, מה מועיל לה יותר, מה מזיק לה יותר.
יש רגעים בחיי אומה, שבהם אין מנוס מתשלום מחיר כבד על מדיניות הכרחית. אם זה מצבנו, שילך האירוויזיון לעזאזל, שילך הכדורגל לעזאזל.
יש רגעים אחרים בחיי אומה, שבהם מחיר הצדק נעשה כבד מדי בנכסים ממשיים. אם זה מצבנו, אין מנוס משינוי מדיניות, גם אם קשה לנו רגשית להיכנע ללחצים של מקרון.
בכל הרגעים האלה, המבט צריך להיות פנימה, למה שאנחנו יכולים לעשות. העולם אדיש אלינו. חלקו עוין אותנו. העולם כוחני וציני. לא נשנה אותו בציוץ ממזרי. לא נשכנע אותו בנאום לוהב. לא נסיט אותו מדרכו בזעקות שבר. רוצים להאשים אותו? תאשימו. בצדק. רוצים תוצאות? פנו לממשלה שלכם. גם זה בצדק. היא זאת שאחראית לספק תוצאות.
על יפים, יפות, מכוערים, מכוערות. ספר חדש ומפתיע
