כל שיחה, או הרהור, על המצב בעזה – על הרעב בעזה – צריכים סדר. קודם להחליט על מה מדברים, ורק אחר כך לנסות לדבר.
שאלה ראשונה, עובדתית: האם יש או אין רעב בעזה. וכמה הוא חמור. זו שאלה שלא קל להשיב עליה, במיוחד לא לישראלים, שהאמון שלהם בדיווחים של התקשורת הזרה (ולפעמים המקומית) נמוכה, שהאמון שלהם בדו״חות או התבטאויות של ארגונים בינלאומיים שואף לאפס – ושמצד שני, גם לא בהכרח מאמינים להכחשות נמרצות של ראש ממשלת ישראל, או להודעות מתאמצות של דובר צה״ל. ננסה תרגיל מחשבתי: האם אתם יכולים לדמיין את הניו יורק טיימס מבשר בכותרת גדולה: ״הטענות לא נכונות – אין רעב בעזה״? האם אתם יכולים לדמיין בכיר באו״ם יוצא לרחבה עם מקרופונים כדי להודיע: ״חברים, להירגע, בדקנו ומצב התזונה בעזה משביע רצון״? קשה לדמיין אירועים כאלה. קשה לדמיין גם את האירועים ההפוכים: ממשלת ישראל מודיעה ״גילינו שאכן יש בעיה חמורה של מזון בעזה״. או צה״ל מודיע: ״בשל המצור שהטלנו על עזה, אנחנו מזהים שיש ילדים שאין להם מזון ושתייה גם בעיצומו של השרב״.
אמון חסר, המידע בא ממקורות שיש להם אינטרסים ידועים, או הטיות ברורות, ולכן, המכשול העיקרי בדרך לשיחה על הרעב בעזה הוא מחסום של הבנת המציאות לאשורה. האם יש רעב בתל אביב? אני מביט סביבי ויודע: אין רעב בתל אביב (גם אם יש פה ושם מישהו רעב בתל אביב שאיני רואה). האם יש רעב בעזה? אין מי שיאמר לי אמת שאני יכול לקבל בלי ספקות מכרסמים. בטח לא חמאס. בטח לא שליחים מטעם עצמם או מטעם ארגונים בינלאומיים לעניינים הומניטריים. בטח לא סטרינגרים של העיתונות המערבית שמדווחים מתוך עזה. גם לא קציני צה״ל, שצופים באוכלוסייה ממרחק. גם לא מעריכי צה״ל, שיש להם חובה מקצועית לשרת את המערכה, שגוברת על החובה לומר אמת בכל מצב. ובטח לא הממשלה, שהאמינות של שריה וראשיה לא עומדת בשום מבחן בשום נסיבות – כך שבטח אי אפשר לסמוך עליה בנסיבות כאלה.
שורה תחתונה: אפשר להיות מוטרד מהדיווחים על רעב בעזה. אפשר לתהות על האפשרות שיש רעב בעזה. וזה בערך המקסימום שאפשר לעשות אם אתם אזרחים שצופים באירועים מהצד.
מה שכמובן מסבך את השאלה השנייה: עד כמה אתם מוטרדים מהאפשרות שיש רעב בעזה. זה מסבך אותה, כי קשה להיות מוטרד מדבר שאינכם יודעים האם ועד כמה הוא מתקיים.
קשה – אבל זה בכל זאת אפשרי. אפשרי לומר: איני יודע אם יש רעב בעזה, אבל אני מבין שיש אפשרות שיש רעב בעזה, ולכן אני מוטרד. תשאלו: ממה אתה מוטרד? מייד נשיב. ואולי נכון לפתוח במי שלא מוטרדים.
חושבים שאתם יודעים מתי יהיו בחירות? הצטרפו למשחק התחזיות של המדד
תשובה ראשונה של אלה – אני לא מוטרד, כי אני מניח שאין רעב בעזה.
תשובה שנייה של אלה – אני לא מוטרד כי אם יש רעב בעזה הוא לא באשמתי (חמאס אשם).
תשובה שלישית של אלה – אני לא מוטרד, כי מבחינתי זה בסדר שיהיה רעב בעזה. זה חלק ממחיר המלחמה.
עכשיו נעבור למי שמוטרדים. גם להם יש כמה אפשרויות. נציע את השתיים העיקריות:
ראשונה – אני מוטרד מהדיווחים על רעב כי הם מקשים על ישראל להמשיך במלחמה ולנצח בה.
שנייה – אני מוטרד מהאפשרות שיש רעב, כי בעיני לא ראוי מוסרית לאפשר מצב של רעב בעזה.
ועד כאן, חמש תשובות אפשריות. וכדאי לשים לב שחמש התשובות אינן מתיישבות זו עם זו. אי אפשר לומר גם ״אני בעצם לא מוטרד, כי אני מניח שאין רעב בעזה״ וגם ״אני מוטרד מהדיווחים כי הם מקשים על ישראל להמשיך במלחמה ולנצח בה״. למה אי אפשר? כי אם הדיווחים מטרידים בעיניך בגלל הנזק שהם גורמים לישראל, אזי השאלה אם יש או אין רעב בעזה כבר אינה חשובה. השאלה החשובה היא האם יש או אין דיווחים על רעב בעזה. ובמקרה שיש דיווחים (וכרגע יש), המלצתך לממשלה לא תהיה למנוע רעב אלא למצוא דרך למנוע דיווחים על רעב (וכמובן, יכול להיות שהדרך הכי מהירה למנוע דיווחים על רעב היא פשוט למנוע אפשרות של רעב – אבל אולי יש גם דרכים אחרות).
שנעשה עוד ניסיון לשדך שתי תשובות מתוך החמש? רק לשם הדוגמה, כי במצב של חמש תשובות אפשר לעשות הרבה ניסיונות, ואנחנו נסתפק רק בשניים. אי אפשר לומר: ״אני בעצם לא מוטרד כי אם יש רעב בעזה הוא לא באשמתי (חמאס אשם)״ וגם ״אני מוטרד מהדיווחים כי בעיני לא ראוי מוסרית לאפשר מצב של רעב בעזה״. אם החלטתם שחמאס אשם, אין לישראל שום קשר לשום עוול מוסרי, אמיתי או דמיוני, שקשור לרעב בעזה. התשובות לא יכולות לחיות יחדיו.
נסו את כל הקומבינציות, ותגלו שאינן מתיישבות זו עם זו. ולכן, אתם צריכים לבחור אחת מחמש התשובות – את זו שנכונה בעיניכם – ורק אז לצאת למסלול הנפרד של מסקנות. כל תשובה, והמסקנה הנובעת ממנה. חלק מהמסקנות, אגב, עשויות להיות דומות למדי.
תשובה ראשונה: אני בעצם לא מוטרד/ת, כי אני מניח שאין רעב בעזה. מסקנה: לא צריך לעשות שום דבר, למעט, אם רוצים (אבל אין חובה, כי אתם לא מוטרדים), הפרכת הטענות על רעב.
תשובה שנייה: אני בעצם לא מוטרד/ת, כי אם יש רעב בעזה הוא לא באשמתי (חמאס אשם). מסקנה דומה: לא לעשות שום דבר, למעט הפניית תשומת לב העולם לאחריות של חמאס.
תשובה שלישית: מבחינתי זה בסדר שיהיה רעב בעזה. מסקנה: לחזק את המצור, ולמנוע כניסת מזון, ואולי אפילו לומר בקול רם ״כך זה ימשיך עד ש… (החטופים ישוחררו, חמאס ייכנע, וכן הלאה)״.
תשובה רביעית: מוטרד/ת מהדיווחים, כי הם מקשים על ישראל להמשיך במלחמה. מסקנה: כמו שכבר הצענו, צריך למנוע את הדיווחים. איך? זו כבר שאלה טקטית. שאלה של יכולת ביצוע. אולי למצוא דרך להשתיק אותם, ואולי להטביע אותם בים של סיוע שיהפוך אותם למגוחכים. כמובן, לדרך הראשונה יש מחיר (עוד יותר ביקורת בינלאומית). לדרך השנייה גם כן יש מחיר (הורדת הלחץ מעזה). אבל אם אתם מוטרדים מדיווחי הרעב, וסבורים שהם מסכנים את ההישגים של ישראל, תיאלצו להסכים לשלם מחיר כדי שהדיווחים יפסיקו. או שתאמרו: המחיר כל כך גבוה, שלא כדאי לשלם אותו. במקרה הזה נעביר אתכם לטור ה״לא מוטרדים״. כי אתם מוטרדים – אבל לא מספיק מוטרדים.
תשובה חמישית: בעיני לא ראוי מוסרית לאפשר מצב של רעב בעזה. מסקנה: לספק מזון. לא כדי שהדיווחים יפסקו, אלא כדי שיהיה ברור שעזה שבעה. וכמו שאמרנו, יש לזה מחיר. לפעמים, מדינה משלמת מחיר על הרצון שלה לשמור על מדיניות שהיא מבינה כמוסרית.
מה הטעם בדיון הארוך והמפורט הזה? יש בו טעם, כי הבלבול המושגי מתעתע. קשה לקבוע מה נכון לעשות, לפני שמבינים מה המצב, ומה במצב דורש תיקון. יש הבדל גדול בין צורך להכחיש ולהפריך את דיווחי כלי התקשורת הזרים – כמו שהיה, נניח, במקרה של ״הטבח בג׳נין״ בתחילת שנות האלפיים, שהומצא על ידי דוברים פלשתינים והופץ על ידי תקשורת חסרת אחריות – לבין הצורך למצוא דרך להמשיך להילחם, בלי שהתוצאה תהיה דיווחים על הרעבה של תינוקות בעזה, או הרעבה שלהם בפועל.
מה זאת ״אסטרטגיית על״? זה מה שישראל כל כך צריכה! בואו לקרוא
