אחרי שקצת התרגשנו, בצדק, מהעובדה שתמיכת האמריקאים במלחמה שישראל מנהלת בעזה צנחה משמעותית בכמעט שנה האחרונה – כדאי בכל זאת להביט שוב במספרים ומשמעותם. המסקנה, למי שיש ספק, לא תשתנה משמעותית. גם אחרי שנבחן את המספרים מחדש נוכל לומר שהם מדאיגים. אבל ההקשר חשוב. ומסקנות מעשיות צריך להפיק לאור ההקשר, ולא משום שהמספרים נראים לנו כתומכים בעמדה שהייתה לנו מראש.
נפתח במידע: מכון הסקרים החשוב גאלופ פרסם השבוע מספרים המעידים על הצניחה המדוברת. היא נרשמה במענה לשאלה שקשה לתרגם – כי למילה approve אין מקבילה מדוייקת בעברית, אבל זו המילה שאמריקאים משתמשים בה בסקרים. אנחנו מתרגמים אותה ל״האם אתה תומך״, אבל אפשר לתרגם גם אחרת, אולי למשהו כמו ״האם אתה מצדיק״, או ״האם אתה מקבל״, או כל מיני אפשרויות קצת יותר ארכניות.
כך או כך, זו השאלה שאמורה לבטא האם ועד כמה אמריקאים סבורים שהפעולה של ישראל בעזה סבירה ומוצדקת לנוכח הנסיבות. כבר לפני שנה, רוב בעלי הדעה מביניהם אמרו ״לא״ (48% בסך הכל). למעשה, תמיכה של רוב הציבור האמריקאי בפעולה היתה רק בתחילת הדרך, כשרושם הטבח של שבעה באוקטובר עוד היה חזק. בנובמבר 2023, 50% מהאמריקאים תמכו במלחמת ישראל בעזה, ו-45% התנגדו לה. כן – כבר אז. וגם את זה צריך לקחת בחשבון: זה לא שעברנו ממצב של תמיכה גורפת למצב של התנגדות גורפת. זה שעברנו ממצב של התנגדות מסויימת למצב של התנגדות נרחבת.
כמה נרחבת? 60% מהאמריקאים סבורים ש״הפעולה הצבאית הישראלית בעזה״ אינה ראויה לתמיכה או אישרור שלהם. 32% מהאמריקאים סבורים שהיא כן ראויה לתמיכה או אישרור שלהם. שני שלישים מול שליש. זה בערך המצב.
איך נכון לתאר את הנתונים הללו? אפשרות אחת היא לומר שיש צניחה בתמיכה בפעולה של ישראל. אפשרות שנייה היא לומר שיש עלייה משמעותית בקיטוב הפנים אמריקאי ביחס לפעולה של ישראל. וזה לא מצב של או-או, זה מצב של גם-וגם. שני התיאורים נכונים. הראשון ברור. לשני צריך לשים לב. כי מה שקרה בשנה האחרונה איננו ירידה בכלל הקבוצות בתמיכה בפעולת ישראל. מה שקרה הוא עלייה קלה בתמיכת האמריקאים מצביעי המפלגה הרפובליקנים בפעולת ישראל, ובמקביל ירידה דרמטית בתמיכת האמריקאים מצביעי המפלגה הדמוקרטית בפעולת ישראל. ובמילים אחרות: בקבוצה שתמכה, התמיכה יציבה, ואפילו עלתה קצת. בקבוצה שרובה התנגדה כבר לפני שנה ושנתיים, ההתנגדות התרחבה.
למה זו אבחנה שחשוב להבליט? מכמה סיבות.
ראשונה, ודי ברורה: המפלגה הרפובליקנית בשלטון. בוחרי המפלגה הרפובליקנית תומכים ברוב גדול בפעולה של ישראל (71%). כל עוד זה המצב, הלחץ מתוך קהילת נאמני המפלגה על הממשל האמריקאי יהיה לחץ שמשמעותו המשך התמיכה, ולא לחץ שמשמעותו הפסקת התמיכה. האם המצב הזה מובטח? בהחלט לא. הסקר נערך עוד לפני הימים שבהם שאלת הרעב בעזה עלתה לכותרות (את הדיון שלנו על הנושא הזה מיצינו במסגרת הרעב בעזה: מדריך למתלבט). תמונות קשות מעזה, תחושה שמתחולל אסון הומניטרי שישראל אחראית לו – אלה עשויים לשחוק גם תמיכה של ציבור רפובליקני. אבל לפחות בכל מה שנוגע לסקר של גאלופ המצב ברור: הקהל שתומך בשלטון הוא הקהל שתומך בישראל. לא נוצר פער שמחייב את הנשיא האמריקאי, או את המחוקקים של המפלגה הרפובליקנית, לשנות את גישתם התומכת בישראל.
סיבה שנייה – תהליכים של קיטוב שעוברים על החברה האמריקאית אינם בשליטת ישראל. כלומר, במקרים מסוימים הירידה בתמיכה של צד אחד בישראל תבוא פשוט כתגובת נגד לעלייה בתמיכה בצד השני בישראל. במקרה שלנו: אם טראמפ תומך בפעולה של ישראל – מתנגדי טראמפ יתנגדו לה. והם לא בהכרח יתנגדו לה מסיבה עניינית כלשהי, נניח, משום שבחנו את הנסיבות בדקדקנות והגיעו למסקנה שמה שהיה מוצדק לפני שנה כבר איננו מוצדק כיום. הם יתנגדו לה משום שטראמפ תומך בה, או משום שסנטורים רפובליקנים תומכים בה, או משום שתומכי המפלגה הרפובליקנית תומכים בה.
במילים אחרות, יכול להיות שהשינוי שאנחנו רואים כעת לעומת השנה שעברה הוא לא תוצר של מה שקרה בשנה האחרונה בעזה, אלא תוצר של מה שקרה בשנה האחרונה בוושינגטון. לפני שנה, טראמפ לא היה הנשיא. השנה – טראמפ הנשיא. אם זה מה שחולל בקרב תומכי הדמוקרטים את תנועת הנגד שמורידה את התמיכה בישראל – לישראל אין הרבה מה לעשות. היא לא קובעת מי הנשיא האמריקאי, היא לא קובעת מה תהיה רמת הקיטוב באמריקה. ורמת הקיטוב גבוהה.
רוצים להשתתף בסקרים של המדד? למה שלא תירשמו!
הנה אילוסטרציה לטענה הזאת. סקר על אמון במוסדות אמריקאים מלמד של-88% מהרפובליקנים יש אמון בצבא, לעומת 44% מהדמוקרטים. פי שתיים. זוכרים כמה רפובליקנים תומכים במלחמה לעומת כמה דמוקרטים? פי שתיים! קיטוב ברמה דומה. עוד דוגמה, מעוד סקר של גאלופ (שאכתוב עליו בהרחבה למעריב של סוף השבוע). שיעור הדמוקרטים שחושבים שיחסים הומוסקסואליים זה דבר מוסרי הוא 86%. זה בערך פי שתיים – שוב, פי שתיים – משיעור הרפובליקנים שחושבים כך (38%).
וכן, זה נכון שבחרתי דוגמאות בולטות בפינצטה כדי להדגיש את מה שאני אומר. יש גם עניינים שביחס אליהם הפער קטן. לדוגמה – אמצעי מניעה. רוב גדול של בוחרים משני המחנות חושבים ששימוש באמצעי מניעה זה דבר מוסרי. על זה אין הרבה ויכוח, ביחס לזה אין הרבה קיטוב. אבל במקומות שיש ויכוח, ויש קיטוב, הפער הגדול הוא דבר די שגרתי. כלומר – אם ישראל, אם המלחמה, אם המדיניות בעזה נעשו נושא לויכוח פוליטי, הדינמיקה המתבקשת היא לכיוון של העמקת הקיטוב. מחנה אחד יתמוך יותר ויותר, ומחנה שני יתנגד יותר ויותר. וזה די דומה למה שאנחנו רואים ביחס למלחמה בעזה.
אהה – יהיו מי שמייד יאמרו – אם כך הירידה בתמיכה בכלל לא צריכה להדאיג אותנו! זו מסקנה לא נכונה. מדוע? שוב, שתי סיבות:
האחת – כי לא לעולם חוסן, ולא לעולם יהיו רפובליקנים בשלטון. הכרסום בתדמיתה של ישראל עלול להלום בנו ביום שבו האמריקאים יחליטו להחליף שלטון, והיום הזה בלי ספק יגיע מתישהו.
השנייה – כי גם המעבר של ישראל מנושא שהקיטוב חל עליו במידה מסוימת לנושא שהקיטוב חל עליו במידה רבה הוא דבר משמעותי. נסביר: כמעט על כל דבר שאפשר לדמיין יש מחלוקת בין המחנות הפוליטיים. אבל יש נושאים בשוליים, שאינם במרכז הדיון הפוליטי, ולכן הקיטוב רק מלכך אותם (כמו שאלת אמצעי המניעה), ויש נושאים שנמצאים במרכז הדיון הפוליטי, ולכן הקיטוב הולם בהם בעוצמה (הפלות, הגירה). במשך שנים רבות, אפילו עשורים, ישראל ניסתה למצב את עצמה במעמד ״בי-פרטיזני״, כלומר, נושא מוסכם ששתי המפלגות מקבלות את התמיכה בו כמדיניות אמריקאית ברורה. היו כמה שנים שבהם ישראל באמת נהנתה ממעמד כזה, אחר כך היו עוד הרבה שנים שבהם עוד אפשר היה להעמיד פנים שהיא נהנית ממעמד כזה, גם אם המציאות השתנתה, ומתישהו – קשה לקבוע תאריך מדויק, אבל הוא בלי ספק כבר עבר – ישראל הפסיקה להנות ממעמד כזה, וגם לא יכלה עוד להעמיד פנים שהיא נהנית ממעמד כזה.
יש שיאמרו: ישראל אשמה בזה. היא בחרה ברפובליקנים. יש שיאמרו: ישראל בחרה ברפובליקנים משום שלא הייתה לה ברירה – הדמוקרטים הפסיקו לתמוך בה. הדיון הזה – במסגרת השיח המוכר של ״מי אשם״ – מעניין כשלעצמו, ואי אפשר להכריע בו הכרעה ברורה. אלה אשמים וגם אלה אשמים. כך או כך – הוא לא פותר את הבעיה שנוצרה לישראל בפועל שנובעת מהתנאים הבאים. 1. היא מדינה של מפלגה אחת. 2. היא מדינה שקורים בה דברים שהם במרכז סדר היום (עזה, איראן וכן הלאה). 3. משום כך תהליכי הקיטוב חלים עליה בעוצמה.
זה, כאמור, תהליך שקשה להיחלץ ממנו, משום שקיטוב אמריקאי אינו תופעה שלישראל יש השפעה גדולה עליה. על מה היא יכולה להשפיע? משלושת התנאים, זה שנתון להשפעתה כרגע יותר מאחרים הוא הרכיב של סדר היום. כדי שתהליכי הקיטוב יואטו, והתדמית של ישראל תפסיק להישחק, היא צריכה לשאוף לכך שהאמריקאים יפסיקו לראות אותה בכל בוקר בעמודים הראשונים של העיתונים שלהם. מוטב שקצת ישכחו ממנה. ואת זה כמובן קל להציע, וקשה יותר לממש. הוא יקרה אם וכאשר המלחמה תגמר, אם וכאשר יצוצו דברים דרמטיים יותר על סדר היום האמריקאי, אם וכאשר יכון שלטון שינסה להוריד את מה שנתפס כפרופיל לעומתי של המדיניות הישראלית.
וגם אז – גם אז – לא בטוח שהתמיכה במדיניות של ישראל תעלה הרבה. יש דברים שקשה לשנות.
הספר החדש של חן מרקס יכול להגיע אליכם עוד מעט…
