במונחי השיח המקובלים בעולם הליברלי המודרני, החברה החרדית, בעיקר האשכנזית, היא חברה מעמדית וגזענית. מה זה אומר? שזו חברה ששושלת היוחסין של אדם, כולל המוצא הביולוגי, משחקת בה תפקיד משמעותי. למוצאו של אדם יש חשיבות בשידוכים, למוצאו של אדם יש חשיבות בכיבודים, למוצאו של אדם יש חשיבות בקביעת מנהגים, השתייכות לקהילות – וכן, גם כניסה למוסדות לימוד.
הקביעה הזאת איננה קביעה שיפוטית. זו קביעה עובדתית. ונכון – אפשר למצוא סימנים לעמדות ואינסטינקטים מעמדיים וגזעיים גם בחברות אחרות. גם בקרב ישראלים מסורתיים או חילונים. אבל בעוד שבחברות האחרות העניין המעמדי והגזעי נתפס כפסול, ככזה שיש לנסות להיפטר ממנו – בחברה החרדית העניין המעמדי והגזעי גלוי לכל, ובדרך כלל לא מלווה באפולוגטיקה. נישואים הם מבחן קל שמדגים את העובדה הזאת. בכל הקבוצות בישראל נישואים בין אשכנזים וספרדים הם דבר מקובל, נפוץ, ושיעורם באופן כללי בעלייה. בכל הקבוצות – למעט אחת. חרדים לא מתחתנים עם בני ובנות עדות אחרות. הם גם מי שמייחסים בגלוי משקל רב יחסית למגורים נפרדים של בני עדות שונות. כשליש מהם אומרים שחשוב להם ״לגור במקום שבו רוב האנשים דומים לי מבחינת המוצא העדתי״ – זה שיעור גבוה יותר לעומת יהודים לא חרדים, שכחמישית מהם אומרים זאת.
אפשר לקרוא לזה גזענות, כתואר של שלילה. אפשר להבין שזה חלק ממהותה של הקבוצה הזאת, שמחולקת לזרמים ותתי זרמים. כנורמה, חסיד גור לא הולך ללמוד במוסד של בעלז. כנורמה, תלמיד ספרדי לא הולך ללמוד במוסד של אשכנזים. כנורמה, אין נישואים של חרדים מעדות שונות. החברה החרדית שומרת על המסגרת השבטית. זו חברה בדלנית לא רק ביחס לאחר שאינו חרדי. זו חברה בדלנית, במידת מה, גם כלפי פנים. כל אחד והשטיבל שלו, כל אחד והרבי שלו, כל אחד והתת קבוצה שלו. וכן – כל אחד בטוח ששלו הוא הטוב ביותר. למה שירצה להתערבב עם מישהו מקבוצה אחרת?
למה שחרדי מודרני ירצה להשתדך עם חרדי לא מודרני? למה שחרדית ליטאית תרצה להשתדך לאברך מרוקאי? למה שחרדים יקבלו למוסדות שלהם מישהם שאינם חרדים. ? ולמה שיקבלו מישהם שאינם בני אותה עדה? יותר מפעם או פעמיים שמעתי את הסיפור – אני מניח שמדובר באגדה עממית, עם מוסר השכל די ברור – על האב של המועמד הספרדי שמתקשר לראש הישיבה האשכנזי כדי להתלונן על כך שלא קיבלו את בנו, תלמיד מצטיין, ללימודים. ״למה שלא תלכו לישיבה של ספרדים?״ שואל ראש הישיבה המשתומם. ״הוא רוצה ישיבה אשכנזית״ – משיב האב. כן – אומר לו ראש הישיבה, ״זה גם מה שאני רוצה״.
25 שנים אחרי: איזה לקח למדנו באינתיפדה השנייה. שיחה עם עמוס הראל ומיכאל מילשטיין
לאירוע הזה, שאנחנו נזכרים בו פעם בשנה, בתחילת שנת לימודים חדשה, אפשר להתייחס בשתי דרכים.
הראשונה – להזדעזע, להתפלץ, ואז לחפש דרכים לתקן את המצב. רק שכדאי להבין שהתיקון איננו שינוי זניח. ההפרדה של קבוצות במגזר החרדי לא שונה במהותה מהסירוב להתגייס במגזר החרדי. ההתעקשות על קיומה של מערכת חינוך שערכיה מדויקים על פי הקוד החרדי לא שונה במהותה מהסירוב ללמד מדעים ומתמטיקה. התבדלות ושמירה על קוד תרבותי הם לב העניין. אם רוצים לתבוע מחרדים אשכנזים לא להתבדל מחרדים ספרדים, זו אינה תביעה שמשמעותה הסטה קלה של ההגה. זו תביעה שמשמעותה הפרדות ממרכיב זהות חרדי. פתיחת דלת שאחריה מי יודע מה עוד יכול לקרות (אל תסננו ספרדים – אל תמנעו לימודי אנגלית – אין הבדל גדול).
הדרך השנייה היא להתעלם. מכיוון שהחרדים עושים כרצונם בכל כך הרבה עניינים, יעשו כרצונם גם בעניין זה. אם המדינה רוצה לשנות את אורחות חייהם, מוטב שתתמקד בדברים חשובים יותר. שתגרום להם ללמד לימודים בעלי ערך, שאפשר לצאת מהם לשוק העבודה. שתאלץ אותם לתרום לביטחון המדינה באמצעי אכיפה יעילים ורצופים. עניין ההפרדה בישיבות או הסמינרים – תרצו, תקראו לזה אפליה – הוא עניין משני יחסית. אם החרדים ימשיכו להפריד עדה מעדה, לא תהיה לזה השפעה דרמטית על הבטחון והכלכלה של שאר תושבי המדינה. אם ימשיכו להתחמק משירות צבאי ולקרטע בשוק העבודה תהיה לזה השפעה משמעותית על הבטחון והכלכלה של שאר תושבי המדינה.
כך או כך, ראוי לזכור שהאתגר החרדי של מדינת ישראל הוא לא אתגר אחד – למה הם לא מתגייסים – הוא חבילת אתגרים. הם לא מתגייסים, הם פחות משכילים ופחות עובדים, הם לא תורמים למצוינות בתחומים קריטיים, לא במדע, לא ברפואה, לא בהיטק. יש להם תביעות תרבותיות משאר המדינה – שצריך להחליט כיצד להתמודד איתן. והם מחזיקים בקוד תרבותי שונה מזה של שאר המדינה. בוודאי ככל שמדובר בשאיפה לקיים חברה עיוורת עדתית. כמה מזה אתם חושבים שצריך לשנות? כמה מזה אתם חושבים שאין ברירה אלא לשנות? קחו בחשבון ששינוי גורר שינוי. קחו בחשבון ששינוי נקודתי כנראה לא אפשרי. החרדים מבינים את זה, ולכן מתנגדים לכל שינוי. אנחנו לפעמים עוד מתבלבלים, וחושבים שאפשר להזיז רק קיר או לסגור רק מרפסת, בלי לטפל במבנה כולו. אי אפשר. מתישהו צריך לחשוב על המבנה כולו.
עוד לפני אלטלנה – היתה רוזה! בואו לקרוא ספר חדש
