נשיא אמריקאי, נשיא של מעצמה גדולה, יכול לזגזג בין אחת משתי גישות ביחסו לשאר העולם – בדלנות והתערבות. נשיא אמריקאי שבחר בהתערבות יכול לזגזג בין שתי גישות-משנה – נחישות ובריונות. דונלד טראמפ בחר בהתערבות. זו בשורה טובה לעולם. הוא בחר בבריונות. זו בשורה קצת יותר מורכבת. הבחירה במעורבות הביאה אותו לומר כבר לפני שבועות רבים, בראיון ל״שישים דקות״, שימיו של הנשיא הונצואלי מדורו ספורים. ברק אובמה אמר דבר דומה על באשר אל אסד, כשהיה נשיא ארה״ב, ולא עשה דבר כדי שהתחזית שלו תתממש. זו הייתה תחזית של פרשן מרוחק. לא נחוש בכלל. לא בריון בכלל. טראמפ אמר מה שאמר, ועשה את מה שצריך, כדי שמה שאמר גם יקרה.
לא בכל עניין יש לטראמפ אפשרות לעשות דבר כזה. מול הרוסים והאוקראינים הוא מוכרח לפעול ביתר זהירות, משום שכוח ההיזק שלהם גדול מאוד, עד כדי התלקחות גרעינית. מול הונצואלים הוא יכול. ולכן גם עושה.
לא מעט מאזרחי העולם מצקצקים בכעס כאשר הנשיא האמריקאי מתנהג כך. הם מרגישים שיש יותר משמץ של אי צדק בכך שאמריקה חזקה על חלשים וזהירה מול חזקים. הצקצוק מובן, אך האלטרנטיבה גרועה יותר. האלטרנטיבה היא להיות חלש גם מול חלשים (שיטת אובמה) – או להיות חזק גם מול חזקים (ולהסתכן בקטסטרופה). טראמפ, עד כה, מוכיח שיש לו שיקול דעת. הוא נוהג כבריון מול מי שבריונות יכולה לשנות את התנהלותו, ונמנע מלפעול כבריון מול מי שעלול להחטיף מכה חזקה בחזרה. כאמור, לא בדיוק מראה מלבב. אך זו הדרך הטובה משתי האפשריות למנהיג העולם.
על ההתערבות בונצואלה רבים אומרים את מה שאמרו גם על ההתערבות של הנשיא ג׳ורג׳ דבליו בוש בעיראק לפני קצת יותר מעשרים שנה. ״זה הכל בגלל הנפט״. כמו צקצוקי הלשון על יחסי הכוחות שאינם שווים – כאילו הגיוני שאמריקה תפעל בעוצמה רק נגד מי שיש לו עוצמה בדרגה מקבילה – כך גם הצקצוקים בעניין הנפט. נו, ונניח שזה הכל בגלל הנפט (זה לא), אז מה? כבר יותר ממאה שנים שנפט הוא דבר חשוב ביחסי מדינות ומעצמות. אנרגיה היא מוצר חיוני. היא משאב שמוביל למאבקי כוח, למלחמות, לסכסוכים, היא מקור של עוצמה ושל חולשה. כמעט מגוחך לטעון שלנשיא אמריקאי אסור לקחת בחשבון עניין משמעותי כמו נפט, כאשר הוא שוקל את יחסי ארצו עם מדינות אחרות. הוא מונע נפט מאיראן, כדי להחליש אותו. הוא משתלט על נפט בונצואלה, כדי להחליש את סין, ולחזק את ארה״ב. צריך לקוות, שהמהלך הזה יביא תועלת גם לאזרחיה האומללים של ונצואלה. אבל כך או כך, אי אפשר להניח שטראמפ, או נשיא כלשהו, יחליט שנפט הוא עניין שמוטב לא לעסוק בו.
האם בדצמבר הבא נתניהו עוד יהיה ראש הממשלה? בואו לשחק בתחזית המדד ל-2026
כמו במקרה של עיראק, הנפט הוא מרכיב בהחלטה לפעול בונצואלה – במקרה של טראמפ מרכיב די גדול, במקרה של בוש הראשון (מלחמת המפרץ הראשונה) מרכיב עוד יותר גדול, במקרה של בוש השני (מלחמת 2003) מרכיב הרבה יותר קטן. כמו במקרה של עיראק, ההתערבות בונצואלה היא לא מהלך שהצלחתו נמדדת בתחילתו, אלא בסופו. שר החוץ קולין פאואל טבע בזמנו את האמרה: ״שברת, זה שלך״. בעל הטור תומאס פרידמן מיהר להדהד אותה השבוע (וגם תבע עליה זכות יוצרים) בטור על המבצע בונצואלה. במידת מה זה נכון: האמריקאים גדעו את ראש הפירמידה הונצואלית, ועכשיו צריכים לדאוג לכך שהפירמידה לא תתמוטט, שמשהו או מישהו יחזיק אותה. ומצד שני, כפי שפאואל הגזים אז, פרידמן מגזים היום. אם האמריקאים יתייאשו וילכו, זו כמובן לא תהיה הצלחה גדולה, אבל הבעיה העיקרית לא תהיה שלהם. היא תהיה של מי שנשארו מאחור.
מה המסר ששידרו האמריקאים לעולם במבצע שלהם? הפרשנויות בישראל התמקדו באפשרות שהמבצע בדרום אמריקה יבהיל את השליטים בצפון-מרכז איראן. נדמה שגם הנשיא האמריקאי התאהב באפשרות הזאת. מאז שמבצע החטיפה עלה יפה, טראמפ מנופף באצבע ומפזר איומים ואזהרות. מי צריך לפחד ממנו יותר, האיראנים, או הדנים, שמהם הוא רוצה לקחת את גרינלנד? על פי המתכונת שהצענו, יכול להיות שדנמרק היא החלשה יותר, ולכן גם הפגיעה יותר. אלא אם – אלא אם תניחו – ואין סיבה להניח – שהאירופים יצליחו להתאחד כדי למנוע מהאמריקאים את מבוקשם. או שתניחו – זה קצת יותר סביר – שטראמפ יתפשר על פחות מלקבל את גרינלנד, כדי לשמור על יחסים תקינים עם האירופים, גם אם אינו חושש שיפעילו כוח.
כמו הנפט בונצואלה, גם גרינלנד אינה גחמה סתמית, חסרת היגיון. לא שראוי לתמוך בגישה היהירה של האמריקאים לשטח הזה, כאילו עצם העובדה שיש להם צורך בו היא סיבה לתת להם אותו. ומצד שני, כדאי לנסות להבין אותו, וגם לפענח את הסיבה לרצון שלהם להשתלט עליו. כן – אנרגיה כמובן, כמו בונצואלה. וגם אסטרטגיה. מי שרוצים לבנות תיק שישכנע את האירופים יאמרו להם כך: בלי הגנה אמריקאית מול רוסיה וסין אירופה פחות או יותר תקרוס. כדי שהגנה אמריקאית מול רוסיה וסין תהיה יותר אפקטיבית בעידן המסוכן שהעולם נכנס אליו, גרינלנד היא שטח שיש לו משמעות. תנו לאמריקאים דריסת רגל בגרינלנד, ודרשו בתמורה הסדרי הגנה משוכללים יותר, מהסוג שטראמפ לא אוהב לתת. זו תהיה עסקת חליפין, אולי אפילו הוגנת. זו תהיה השפה שטראמפ יודע לדבר בה.
התיאוריה של המלחמה: אם לא תקראו איך תדעו?
