הנשיא יצחק הרצוג הזמין את הציבור לכתוב לו המלצות בעד ונגד חנינה לראש הממשלה בנימין נתניהו. זו כמובן מחווה סימלית. מה שיכתבו האזרחים להרצוג – והכותבים בהחלט לא יהיו מדגם מייצג של האוכלוסייה, אם כבר, הם יהיו מדגם מייצג של אוכלוסיית התמהונים – לא ישפיע משמעותית על החלטתו של הנשיא. מה ישפיע? אולי עמדה עניינית של הנשיא. אולי ניסיון אמיתי לפענח מה טוב למדינת ישראל. זה יהיה חידוש מרענן לעומת הרבה החלטות אחרות שמתקבלות כאן. חידוש – ברמת הכוונה. לא בהכרח ברמת המעשה, בין השאר, כי קשה מאוד לדעת מה טוב למדינת ישראל בהקשר של משפט נתניהו. פנים לכאן ולכאן, וגם לכאן.
אבל מה הציבור חושב הרצוג בהחלט יכול לדעת, גם בלי לקרוא את המכתבים שיקבל. שלל בדיקות שנערכו על ידי מכונים וארגונים שונים מעלות תמונה דומה כמעט להפליא. סקר ישראל היום (רושינק): 39% בעד סיום המשפט בחנינה. סקר מעריב (מנחם לזר): 38% בעד חנינה לנתניהו ללא תנאים. סקר 12 (מנו גבע): 36% בעד חנינה ללא פרישה. סקר 14 (שלמה פילבר) כרגיל חריג. אבל שם לא שאלו על חנינה עם או בלי תנאים. שאלו על ״הענות לבקשת ראש הממשלה״ וקבעו ש-61% תומכים. סקר JPPI מלפני כמה שבועות: 39% בעד פרישה ללא תנאים. סקר זמן ישראל (יוסי טאטיקה): 42% בעד חנינה ללא תנאים.
זה המצב המסתמן: בערך ארבעים אחוז מהציבור בעד חנינה לנתניהו ללא תנאים. השאר רוצים תנאים, או מתנגדים לחנינה (בערך חמישית). מי אלה ומי אלה? התומכים בחנינה ללא תנאים הם אותם ישראלים שתומכים בקואליציה. הם אותם ישראלים שיש להם אמון בנתניהו. אותם מחנות, אותן אהדות, אותה דבקות מחנאית, שמוכרת מהרבה מאוד עניינים אחרים (חריג מרענן במידת מה: חוק הפטור לחרדים). לכן, המכתבים לבית הנשיא לא יביאו הרבה תועלת. יהיו מכתבי מחנה אחד, יהיו מכתבי מחנה שני. בתווך, ניצב מנהיג שמנסה לעצב פתרון יצירתי במציאות מורכבת ומקוטבת. אם יעשה כך, יכעיס חלק אחד של הציבור, אם יעשה אחרת, יכעיס חלק אחר של הציבור. אם לא יעשה דבר – במקרה הזה גם לא לעשות זו עשיה. כך שלנשיא אין מוצא. נגזר עליו – וזה בהחלט לא מתאים לאופיו של הנשיא הזה, ולנטייה הטבעית שלו לחפש הסכמות – להרגיז כמה אזרחים בדרך זו או אחרת.
בואו לעקוב אחרי מודל הבחירות של המדד
בלוני ניסוי, מתווים והצעות, כבר באוויר. הנשיא בלי ספק נמצא בעמדת האמצע, שהיא עמדה דומיננטית בציבור. כן לחנינה. לא לחנינה בלי תנאים. כן לחנינה שתחלץ את ישראל מצרת המשפט. כן לחנינה שתאפשר לישראל היחלצות מעידן נתניהו.
הרצוג הוא עורך דין ערמומי. מולו ניצב ראש ממשלה ערמומי. יהיה משא ומתן. יהיה ניסיון (של הרצוג) לעצב תנאים שיבטיחו שהחנינה אינה כרטיס חופשי שאין בצידו תמורה. יהיה ניסיון (של נתניהו) לעצב תנאים שאפשר להפר במורד הדרך. דוגמה: תוכנית החנינה המדורגת שמשה קלוגהפט מציג בעיתון כוללת רכיבים מעניינים, כמו ״חנינה לצד הגבלת כהונה״. נחמד, אבל – וזה אבל גדול – הגבלת כהונה זה דבר שאפשר לקבוע בחקיקה, ואז לבטל בחקיקה. כלומר, הרצוג יטען שהנה, נתניהו קיבל חנינה בתמורה לחוק שמגביל את כהונתו למקסימום קדנציה אחת נוספת. נתניהו יוכל לקוות שאם תהיה לו קואליציה, הוא ישכנע אותה לבטל בקדנציה האחרונה שלו, את החוק שנחקק בקדנציה הלפני-אחרונה שלו. הנשיא יתן חנינה ויקבל חוק. ראש הממשלה יקבל חנינה, ואז יבטל את החוק. אם יצליח כמובן. הרצוג ירצה לוודא שהחוק מעוגן ומוגן. נתניהו ירצה לוודא שהחוק פריך ובטיל.
מהלך כזה מגלם סיכון לשני הצדדים. הרצוג מסתכן בכך שייתן חנינה, ושאחר כך יתברר שהתנאים שהציב עפו ברוח מצויה של הכנסת. הוא לא רוצה להיות במצב כזה. הוא לא רוצה שההחלטה העיקרית שקיבל כנשיא תירשם כפארסה. נתניהו מסתכן בכך שיסכים לתנאים שבכוונתו להפר, ושאחר כך יתברר שלהפר אותם יותר קשה מכפי שחשב. הוא לא רוצה להיות במצב כזה. אם יש דבר אחד שהבנו בקשר לנתניהו, זה שאין לו שום כוונה לרדת משום במה בשום עתיד נראה לעין. נתניהו יאחז בשלטון כל עוד הוא יכול לעשות זאת. אגב, זו אינה אמירה לגנותו. הוא כנראה חושב שהוא הכי מתאים, הוא בהחלט נראה כמי שהכי רוצה, והוא כבר התרגל להיות במוקד קבלת ההחלטות. אפשר להבין למה מחשבה על חיים מרוחקים מהמוקד הזה נראים לו כמעט בלתי נסבלים.
אז יהיה סיכון, לזה ולזה. ובכל זאת ייתכן שיקחו אותו.
הרצוג יאמר: אני עושה כמיטב יכולתי. אני מציע עסקה שיש בה מתן – חנינה – ויש לה תמורה – קציבת הכהונה של נתניהו. אם מאוחר יותר יתברר שנתניהו הצליח לתמרן את המערכת הפוליטית ולחמוק מהעסקה, זה כבר לא בידי. אני אינני יכול לשלוט גם בכנסת, במערכת המשפטית, בהרכבי הקואליציה, בתחשיבי האינטרסים של שרים ומועמדים. הרצוג יוכל לומר, אולי בצדק: הבאתי את הסוס לשוקת, ומכאן והלאה זה תלוי בסוס – כלומר, בציבור הישראלי. אם הציבור יתעקש שנתניהו ידבק בעסקה, ויתן להתעקשות הזאת ביטוי פוליטי ברור, לנתניהו לא תהיה ברירה. אם הציבור לא יתעקש – אם יתברר שהציבור מוכן לקבל עוד תרגיל של נתניהו ולהשלים איתו, זה כבר לא בידי. הנשיא לא יכול לקבוע עבור העם מה העם רוצה.
נתניהו יאמר: כן, יש סיכון. אבל התמורה מיידית, והסיכון הוא לעתיד לבוא, ואני – נתניהו – מורגל בסוג כזה של אילוצים. קודם אני מתמודד עם מה שמונח על השולחן עכשיו, העניין הדחוף. והעניין הזה הוא הרצון העז שלי בחנינה. אחר כך, כשאהיה משוחרר מהעול המשפטי, אוכל להתחיל בתמרונים שיבטלו בדיעבד את ההתחייבויות שלקחתי על עצמי תמורת החנינה. אריה דרעי עשה את זה, כשנתן להבין שהוא פורש מהחיים הפוליטיים, ואז חזר אליהם בלי למצמץ. גם אני, נתניהו, יכול למצוא דרך לעשות את זה. כמובן, אם אנצח בבחירות. אם לא אנצח בהן, ממילא לא אוכל להמשיך להיות בשלטון, אבל לפחות תהיה חנינה.
סיכוי – וסיכון. אם תהיה עסקת חנינה, השאלות המעניינות ביחס אליה לא יהיו האם קרתה או לא קרתה. השאלות המעניינות יתחבאו בפרטים הקטנים. הן יתחבאו בפרטים שהרצוג יצליח לנסח כדי להבטיח שהעסקה מתקיימת. הם יתחבאו בפרטים שנתניהו יצליח לשתול כדי להבטיח שהעסקה מתקיימת רק בחלקה הראשון (החנינה) ולא השני (התמורה).
ספר חדש: התיאוריה של המלחמה
