הרב דרוקמן אומר ״לעשות הכל״ כדי למנוע הקמת ממשלה. יאיר לפיד אומר ״נעשה הכל״ כדי למנוע מנתניהו הקמת ממשלה. את הראשון יש מי שמאשים בהסתה. את השני אין (או כמעט ואין). מדוע?
יותר ממחצית מצביעי הימין מעדיפים בחירות על פני הממשלה המסתמנת. מה זה אומר? שהאמת של כולנו היא אמת לשעתה, תלוית נסיבות.
פרץ היא מועמדת שזוכה לתמיכה בעיקר בימין. הרצוג הוא המועמד המובהק מהמרכז ושמאלה. על פי הדיווחים ממסדרונות הכנסת, יתמכו בו חברי הכנסת הערבים, ויתמכו בו גם חברי הכנסת החרדים
כל זה לא בא לומר ששקד עצרה את בנט משום שהיא רוצה לסלק אותו מהדרך. ומצד שני, גם אם לא לזה התכוונה, ברור שבנט הפסיד, ושקד, אולי, הרוויחה
אם רוצים להעמיק לשורשי המחלוקת, יש בה כמה צדדים מרתקים. בין השאר היא נוגעת לשאלה מהו האתגר העיקרי שהציונות הדתית, או לפחות המחנה התורני של הציונות הדתית, צריך להתעקש עליו
לא קל להיות שופט שצריך להכריע מה לעשות בראש ממשלה שמתעקש לנקוט בכל תחבולה כדי לשרוד. לא קל להיות שופטת שצריכה לגלגל בראש את כל התסריטים האפשריים שיבואו בעקבות החלטה כזאת או אחרת שתקבל. נאמר – יורו לממשלה למנות שר משפטים. נאמר – הממשלה לא תמנה, כי לא תגיע להסכמה. מה יעשו השופטים, יכלאו את נתניהו?
בוחרי סמוטריץ׳ רוצים ימין – לא דווקא נתניהו. בוחרי יהדות התורה הם אנשים פרגמטים, לא חסידי נתניהו. ראש הממשלה הוא איש שמכיר את תעתועי ההיסטוריה, ויודע כמה מהר מתהפך גורלו של מנהיג. יכול להיות שזה כבר קרה.
את השיעור החשוב ביותר בפוליטיקה למדו אתמול ערביי ישראל. הם למדו מה אפשר לעשות בכוח פוליטי כאשר משתמשים בו היטב.
שני האהודים, ברק ואולמרט, לא במיוחד אהודים. פה ושם אתם בטח שומעים מישהו שחושב שברק או אולמרט היו ראשי ממשלה מצוינים. אבל צריך לומר: הישראלים האלה אינם רבים. רק 2% מהאוכלוסייה סבורים שברק היה ראש ממשלה ״מעולה״. במקרה של אולמרט, 5%. מסכימים איתם? לא מסכימים איתם? נשמח אם גם אתם תבואו לדרג את ראשי הממשלה
הקו הכחול מלמד על דפוס. על מגמה. והיא, בפשטות, המגמה הזאת: ככל שאחוז הקולות של הליכוד ביחס לבחירות הקודמות נמוך יותר, כך פלח הקולות של הציונות הדתית גדל. לעומת זאת, באזורים שבהם ביצועי הליכוד היו טובים, הציונות הדתית קיבלה שיעור קטן יותר מהקולות
