את הקושי אפשר היה לזהות כבר בהחלטתו של בג״ץ. מצד אחד – הסכמה על עיקרון. שוויון לנשים, גם בצה״ל, הוא עיקרון מוסכם. מצד שני – פרשנות מעשית שפיצלה את הרכב שלושת היושבים בדין. הדתי מול הלא דתי, הגבר מול הנשים, סולברג מול ברק-ארז ורונן.
נועם סולברג כתב: שינוי מדורג ומתמשך מאפשר לקברניטיו, ולחברה בכללותה, לבחון את תוצאות שינוי לאורך זמן, לתקן סטיות ו’לחשב מסלול מחדש’ בעת הצורך. ‘מהפכה’ מהירה וכוללת, בבת-אחת, בשם הרצון להגיע במהירות אל היעד הנכסף לעומת זאת, עשויה להביא בצִדה גם השלכות שליליות ובלתי צפויות.
דפנה ברק ארז כתבה: אינני סבורה כי ניתן לומר שהמחלוקת בנסיבות העניין הצטמצמה למישור היישומי בלבד. גם אם ההיבטים העקרוניים אינם שנויים במחלוקת יש לזכור כי הוצאתם של העקרונות מן הכוח אל הפועל היא נדבך חשוב וחיוני של ממש, בחתירה לשוויון, ואין להקל בכך ראש. העתירות שבפנינו לא כוונו להצהרה חגיגית שתיחרת עלי ספר, אך תיוותר כאבן שאין לה הופכין. הן נועדו להביא לשינוי ממשי תוך עיגון של עקרון השוויון – שיסודו כאמור הן בחקיקה והן בפסיקה – בקרקע המציאות.
מכתבם של ראשי ישיבות ההסדר, שהודיעו כי לא ישלחו עוד מתגייסים לחיל השריון – אגב, מותר לשאול למה יש להם בכלל זכות לקבוע באיזה יחידות בצה״ל ישרתו תלמידיהם – מוכיח שכל השופטים צדקו.
צדק סולברג: שינויים מהירים עלולים לחולל זעזועים. צה״ל נקלע כעת למצב לא נוח. מצד אחד, פסק דין מחייב, שעליו לקיים. מצד שני, הודעה של קבוצת מתגייסים פוטנציאלית, שיש לה כוח וגיבוי פוליטי, על סירוב להתייצב לשירות ביחידה מסוימת בתנאים שנוצרו. כמובן, תלויה ועומדת השאלה אם ראשי הישיבות רוצים פתרון מעשי. נניח – פתרון שמשגר את חיילי ההסדר דווקא לגדוד לוחם שבו לא ישולבו נשים, בעוד שבגדודים אחרים ישולבו נשים. או שאולי הם מחפשים קטטה כדי לגלגל את פסק הדין לאחור. לאלץ את צה״ל להימנע מביצוע פסק הדין, כדי לעמוד במשימות השמירה על הביטחון.
החשד הזה, גם אם הוא חשד בכשרים, מצביע על האופן שבו צדקו ברק-ארז ורות רונן: ״הגם שאילוצים מסוימים עשויים להביא לעיכוב ביישום ההתנסויות״, כתבה רונן, ״לא ניתן לקבל טענות הנשענות על אילוצים כאלה ואחרים לצורך דחיית ההתנסויות פעם אחר פעם, באופן המרוקן למעשה מתוכן את היותן שלב בדרך למימוש חובת השוויון. הדברים אמורים גם בשים לב לכך שהתיקונים לחוק שהגדירו את חובת השוויון של צה”ל נחקקו כבר לפני כחצי יובל״. כי נאמר את האמת: אם זה תלוי בצה״ל בלבד, שלא לדבר על ראשי ישיבות ההסדר, שוויון לא היה.
לחצו כאן להשתתף בתחזית הבחירות של המדד
זה מסוג האירועים שמעמידים בהקשר נכון את הטענות הבינאריות, שחור-לבן, על בית משפט שמתערב ״יותר מדי״ או ״פחות מדי״, על התפקיד שבית המשפט ״מוכרח״ או ״אסור לו״ למלא בהנעת תהליכי שינוי חברתיים. קראו את פסק הדין של שלושת השופטים ותוכלו לראות שכולם משכנעים. סולברג משכנע בזהירותו, משכנע באזהרתו מפני מהירות שעלולה להוביל לתקלה. ברק-ארז ורונן משכנעות בתיעוד גרירת הרגליים האיטית ששמה ללעג את החלטות הכנסת – לקיים שוויון – ואת החלטות בית המשפט – לממש אותו באפשרויות שירות.
ראשי ישיבות ההסדר לא באים לדיון הזה בידיים לגמרי נקיות. הם מייצגים חיילים שגם כך זוכים להעדפה מסויימת על פני שאר חיילי צה״ל. הם משרתים במתכונת שאינה פתוחה לכל. הם זוכים לתנאים שאינם זמינים לכל. אפשר היה להניח, שנסיבות כאלה יובילו לגישה קצת יותר צנועה, פחות כוחנית, בתגובה לפסק הדין. יכלו לבקש דיון, יכלו להציע פשרה, יכלו להצביע על קושי. קריאת הקרב הלוחמנית שלהם, נגד ״התשובה הרופסת של מדינת ישראל וצה”ל״ לתביעת השוויון, מעידה על אוזן לא לגמרי רגישה למוזיקה ששומעים כל אותם ישראלים שמסלול ההסדר לא פתוח בפניהם, ונתבעים ללבוש מדים למשך זמן רב יותר.
ולא רק שהם מייצגים חיילים שזוכים להעדפה, הם גם באים מתוך ציבור שמחציתו – הנשים – זכאי לפטור משירות. וכן – נשים דתיות אכן מתנדבות בשיעור גבוה לשירות הלאומי, וממלאות תפקידים חשובים, ומקדישות שעות ארוכות במסירות, וראויות לשבח על כך. אבל כפי שיודעים הרבנים עצמם בהסתמך על המקורות: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. נשים לא דתיות מצוות ועושות. נשים דתיות עושות כרצונן (שכאמור, הוא במקרים קרובות רצון לתרום ולשרת, ובכל זאת, הוא תלוי ברצונן).
בנסיבות הללו, התשובה הלעומתית, המתגרה, יכולה להיות פשוטה: תנו גם ללא דתיים אפשרות של הסדר. תנו גם להם אפשרות של בחירת יחידות על פי טעמם ואמונתם. תנו גם לנשים לא דתיות אפשרות לבחור אם כן או לא לשרת. תנו את כל אלה, ואחר כך נקשיב בתשומת לב לתלונות שאתם מעלים. אבל – כפי שסולברג בלי ספק היה מזכיר – זו תשובה שבלי קשר לשאלה עד כמה היא נכונה בהיבט העקרוני, לא תביא תועלת בהיבט המעשי. וצה״ל פועל בימים הללו, וגם בימים רגועים יותר, במציאות שבה קובע ההיבט המעשי.
כיצד אפשר להיחלץ מהקושי הזה? כמו השופטים, צריך להתחיל בעיקרון. כל המעורבים צריכים להסכים, בפשטות, להכיר בתביעות העקרוניות, המקודשות, של המעורבים האחרים. הרבנים מדברים בשם שירות ה״אסור על פי ההלכה״. נניח שאכן יש איסור כזה – אפשר להציע במקביל אליו איסור שיש לו תוקף לא פחות מחייב ולא פחות קדוש עבור ישראלים אחרים – האיסור לפגוע בשוויון לנשים. במילים אחרות: אין כאן צד שבא בשמם של ״קדושת המחנה״ וצד שבוחר בטומאת המחנה. יש כאן צד שעבורו מימוש של קדושת המחנה היא ההפרדה המגדרית, וצד שעבורו מימוש של קדושת המחנה היא השמירה על השוויון.
אלה בקדושתם ואלה בקדושתם, ומכאן שאין מנוס מפתרון מעשי, שמאפשר שמירה על העקרונות המקודשים לשני הצדדים. נדמה שפתרון כזה אמור להיות בהישג יד. יש בצה״ל יותר מיחידת שריון אחת. יש בצה״ל אפשרות להציב במקומות מסוימים חיילים מסוימים ובמקומות אחרים חיילות מסוימות. הרבנים לא אמורים לפסול – בשם הקדושה – את כלל חיל השריון. השיוויוניסטים לא אמורים – בשם הקדושה – לתבוע מחיילים דתיים לעבור על צו ההלכה. אם רוצים לאפשר לכולם לחיות על פי אמונתם, ולשרת את מדינתם, יש הכרח לנקוט בגישה מעשית. האפשרות האחרת היא להתקוטט. לפעמים נדמה שזה מה שאנחנו רוצים.
התיאוריה של המלחמה: אם אתם רוצים להבין
