מי ששולח שוטרים לעצור חרדים שחמקו משירות צבאי פוגע במאמץ לגיוס חרדים.
אני יודע, זה נשמע משונה. אבל זאת האמת: מי ששולח שוטרים לעצור חרדים שחמקו משירות צבאי פוגע במאמץ לגיוס חרדים.
עד כדי כך פוגע בו, שברגעים לא נדיבים עולה בי החשד שזו למעשה המטרה של מי ששולח שוטרים לעצור עריקים חרדים. עולה בי החשד שזה בדיוק מה שהחרדים וסוכניהם בקואליציה, בממשלה, וכן, גם במקומות מסויימים בצה״ל, רוצים שיקרה. הם רוצים מעצר, ועוד מעצר. הם רוצים כותרת, ועוד כותרת. זה לא משרת את מטרתה של מדינת ישראל – בהנחה שמטרתה היא להביא להשתלבות של החרדים בנשיאת הנטל הבטחוני. זה משרת את מטרתם של החרדים – הידוק השורות, חיזוק ההתנגדות, בלימת המהלך לשילובם.
נסביר: החברה החרדית אינה דומה לחברה החילונית, או המסורתית, או אפילו הדתית. זו חברה מגובשת מאוד, ממושטרת מאוד. מישהו משגיח כל הזמן, על מה לובשים, ומה אומרים, ומה עושים, ולאן הולכים, ואיך מתנהגים. הקושי המהותי שיש לישראל עם החברה החרדית נובע מהתכונה הזאת של החברה החרדית, שיש לה כמובן גם צדדים יפים וגם כמה פחות יפים. כך או כך, בגלל קיומה, ישראל מתקשה לפעול מול הפרט החרדי, ופועלת כל העת מול הכלל החרדי, מול הנהגה פוליטית ורבנית שמייצגת את המגזר – ואגב, שלא יהיה ספק, היא מייצגת אותו. אם תשאלו, החרדים עצמם ישיבו לכם שההנהגה הפוליטית שלהם מייצגת אותם, ולכן כל הלהג על ״חרדים שרוצים וההנהגה לא מאפשרת״ הוא לא יותר מלהג. החרדים בוחרים שהנהגה שבולמת מהלכי גיוס. החרדים מרוצים מההנהגה שבולמת גיוס. משמע – הם מרוצים ממהלכי הבלימה ואין להם עניין אמיתי שייכשלו.
נחזור לשאלת המעצרים: בגלל שהחברה החרדית כל כך מגובשת וממושטרת, הדבר שהכי קל לה לעשות זה להתמודד עם דברים כמו מעצרים ספורדיים של חייבי גיוס. מעצר הוא דבר גלוי, קונקרטי, שאפשר לחולל סביבו מהומה. הרבנים יוצאים לבתי הכלא, העיתונים זועקים חמס, אפשר לארגן חסימות כבישים, הפגנות, השבתות, מחאות, כדי לשחרר את הצדיקים האומללים ממאסרם. בזה החרדים מאוד טובים. לא בכדי, בימים האחרונים כמה ממנהיגיהם מאיימים בדיוק בזה: נחסום, נשבית, נמנע, נצא לרחובות. אין להם קושי להוציא כמה מאות אלפי מפגינים מהבית. אין להם קושי להתיישב על כביש א או כביש 5, או בכניסה לנתב״ג, או ביציאה מירושלים, ולהפריע מאוד לחיי השגרה של הישראלים.
המעצרים נותנים להם סיבה – המעצרים מייצרים להם הזדמנות.
רוצים להבין את האתגר החרדי? בואו לצפות בסרטונים של המדד
דמיינו את מה שיקרה אחרי מעצר של, נניח, עשרים עריקים. חצי מיליון חרדים יוצאים מהישיבות, מהבתים, מהרחובות. ירושלים נחסמת. משרדי הממשלה מוקפים. פחי זבל בוערים. טיסות מתעכבות בגלל הפגנות בכביש 1. רכבות לא נוסעות כי חרדים יושבים על הפסים. שעות. אחר כך ימים. החרדים יכולים לעשות את זה. בזה בדיוק כוחם.
מה השלב הבא? השלב הבא הוא תחילתו של דיון בשאלה אם זה ״שווה את זה״. אם המדינה מושבתת, אם החיים נעשים מרגיזים ובלתי נוחים, אולי מוטב לוותר. או לפחות להתפשר. שהרי, בהתנגשות מהסוג הזה קשה מאוד לנצח חברה מגובשת וממושטרת. כפי שהמדינה לא תכניס לבית הסוהר שישים אלף חייבי גיוס שלא מתייצבים, כך היא לא תוכל לאסור מאתיים אלף מפגינים. היא תיאלץ למצוא דרך להתפשר איתם, להרגיע אותם. היא תיאלץ, לפחות חלקית, להתקפל. החרדים ירשמו ניצחון. הם ירשמו מהלך של הרתעה, שבעקבותיו לא מעט ישראלים יאבדו את החשק להמשיך בעימות.
נמשיך: כל הרעיונות הטובים למימוש של מהלך תקיף וארוך טווח לביטול ההסדר המקולקל שפטר חרדים מגיוס – נמנעו במפורש מדבר אחד: הצעה להפעיל על משתמטים חרדים את מה שחל על משתמטים לא חרדים. חילוני שיחליט על דעת עצמו לא להתגייס – יילך למעצר. ההגינות מחייבת שכך יקרה גם למקבילו החרדי. אבל מלבד הגינות, צריך לחשוב גם על יעילות. וכשמדובר ביעילות, ברור שתוכנית למעצרם של כל המשתמטים החרדים היא תוכנית לא יעילה. תוכנית לא ישימה. לכן, כשמדובר בחרדים, היה ברור לכל מי שישב לכתוב תוכנית מסודרת ורצינית למהלך של גיוס, שאת ההגינות משעים לתקופה מסויימת לטובת יעילות. ומה יעיל? מה שלא מתנגש חזיתית בכלל החברה החרדית, ונותן לה עילה לצאת לרחובות ולהשבית את החיים. מה שיעיל הוא מה שפועל מול הפרט, ומציב אותו מול דילמות מתמשכות בלי להגיע למשבר.
זה ההיגיון שביסוד ההסתמכות על סנקציות כלכליות ומוסדיות. יבוא חרדי צעיר כדי לקבל הנחה במעונות. יידחה – כי הוא לא עומד בתנאי הזכאות. יבוא חרדי להתמודד על מכרז לדירה מוזלת. שמו יופיע בסוף הרשימה – כי מי ששירתו מקודמים ברשימה לפניו. ירצה לטוס לחו״ל, לא יקבל דרכון. ירצה להוציא רשיון נהיגה, יאמרו לו ״צריך תעודת שחרור מצה״ל״. הסנקציות הכלכליות הן המהלך המתאים לטיפול בתופעה שנוצרה בישראל, משום שאינן רועשות, אינן מייצרות כותרת. אין שוטרים, ניידות, בתי כלא, ביקורי אסירים – מרטירים של ״נמות ולא נתגייס״. אף אחד לא הורג אף אחד. אף אחד לא צריך למות, וגם לא להיכלא. את המחיר גובים במהלכים קטנים, באמצעות טפסים, הליכים, תקנות, אישורים. הביורוקרטיה בשירות המהלך החברתי.
כאמור, כל זה ברור למי שרוצה לעשות מהלך רציני, ומתחייב, של שינוי מהיסוד של מערכת היחסים של ישראל עם המעין-אוטונומיה שצמחה בתוכה. אוטונומיה שמהירות הצמיחה שלה מאיימת להפוך אותה מקוריוז או מטרד, לאתגר אסטרטגי. אם המגזר החרדי היה שלושה אחוז מהאוכלוסיה, אפשר היה להכיל את ההתנהלות שלו, גם אם לא להתפעל ממנה. אבל כשהוא בדרך להיות חמישה עשר אחוז, ואחר כך עשרים, ובהמשך יותר, אי אפשר להכיל אותה. יש הכרח לשנות אותה, והשינוי צריך להיות יסודי ונרחב.
לתובנה הזאת – שמי שלומד את החומר כמעט בהכרח מגיע אליה – יש שלושה יריבים.
אלה שמסיבות של תועלת פוליטית קצרת טווח מוכנים לקחת סיכון גדול לעתידה של מדינת ישראל. רוב הפוליטיקאים בקואליציה שייכים לקבוצה הזאת.
אלה שעוד מאמינים שהמהלך הנכון לשינוי החברה החרדית הוא מהלך של הידברות, הסכמות, צעדים בוני אמון וכדומה. אלה בעיקר ישראלים שלא למדו את החומר (ויש ביניהם גם פוליטיקאים שחלקם בקואליציה וחלקם באופוזיציה).
אלה שאצה להם הדרך לעשות מהלכים רועשים ומיידיים כמו מעצרים, וכמו תביעה לגיוס מהיר של אלפים רבים של חרדים. אלה ישראלים שמבינים את הבעיה, ומתקשים לקבל את העובדה שיש לה פתרון, אבל הוא לא מהיר.
קל להבין את הקבוצה השלישית ואת התסכול שלה. קל להבין מדוע חלק מחברי הקבוצה הזאת רוצים מעצרים – כדי שיהיה ברור שהמצב השתנה. קל להבין מדוע חלק מהם תובעים מהלך מהיר של גיוס אלפים – כדי שאפשר יהיה להקל מעט בנטל על חיילי המילואים.
אבל חברי הקבוצה השלישית צריכים לנשום עמוק ולהתמקד במהלך החשוב, האסטרטגי, ארוך הטווח: ישראל אמנם צריכה בדחיפות עוד כמה אלפי חיילים, אבל היא צריכה הרבה יותר – הרבה יותר – שינוי יסודי של ההסדר בינה לבין המגזר החרדי. ולא, זה לא אומר שצריך להאט, או להרפות מהלחץ. זה אומר שצריך לכוון את הלחץ למקום הנכון. מעצרים – לא המקום הנכון. הרבה רעש, מעט תועלת, ובסבירות לא מבוטלת אולי אפילו נזק. הכבדה כלכלית מסודרת, שיטתית, ממוקדת – המקום הנכון. זה לא יריץ חמשת אלפים צעירים לבקו״ם תוך כמה חודשים. אבל ראוי לומר את האמת: אף אחד לא יריץ חמשת אלפים צעירים לבקו״ם תוך כמה חודשים. יולי אדלשטיין ניסה לעשות את זה, באמצעות הצעת חוק מאוד נדיבה לחרדים, והם לא הסכימו לה. בנימין נתניהו מבטיח לעשות את זה, אבל נתניהו, בעניין החרדים, שייך לקבוצה הראשונה. קבוצת הפוליטיקאים שמסיבות של תועלת פוליטית קצרת טווח מוכנים לקחת סיכון גדול לעתידה של מדינת ישראל (אני מניח שהוא מספר לעצמו שזה לא סיכון ממשי. זה הסיפור שמנהיגים מספרים לעצמם כדי שלא ייאלצו להודות מול המראה שהם ציניקנים גמורים).
שורה תחתונה, כמעט מיותרת: ותרו על המעצרים. ומי שלא מוותר עליהם שייך לאחד משני מחנות. או שקוצר הרוח שלו, והכעס המוצדק והמובן, השכיח ממנו לרגע את המטרה האסטרטגית. או שהוא עצמו ציניקן, שעושה פרובוקציה מכוונת כדי לסייע לחרדים.
מה מונע פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני? ספר חדש, תשובה מרתקת
