לכתוב או לא לכתוב?
אני לא סובל את המשדרים הגסים של ערוץ 14. אני משתאה למקרא המספרים של הסוקר שלמה פילבר. גם מהפרסונה הלעומתית שלו אני לא תמיד מתפעל. ומצד שני – לא כל עניין הוא עניין אישי. לא כל עניין הוא שאלה של העדפה סגנונית. לא כל עניין מחייב התייצבות לצד מחנה פוליטי. לפעמים, יש עניין עקרוני, שיש לי עמדה ביחס אליו. והעובדה שהעמדה הזאת מחייבת לעמוד לצידם של ערוץ 14 ושל פילבר לא מעלה ולא מורידה. ההגינות מחייבת לכתוב.
עמותה בשם ״האקדמיה למען ישראל דמוקרטית״ הגישה עתירה ליו”ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג. היא תובעת לחייב את חברת הסקרים Next Data, שעורכת את סקרי ערוץ 14 המנותחים על ידי פילבר, לחשוף עוד מידע על דרכי עבודתה. לטענת העותרים, החברה מסתירה מהציבור מידע שזכותו החוקית לקבל על אופן עריכת הסקרים ודרך החישוב של תוצאותיהם. כאן מתחייב גילוי נאות: לפני כמה שבועות נחת גם על שולחני מכתב מאותה עמותה, מיוצגת על ידי אותו עורך דין נכבד. כמו פילבר – התעלמתי ממנו. לא כמו פילבר – המכתב אלי לא התגלגל לתלונה לוועדת הבחירות. לפחות בינתיים לא. אולי גם זה יגיע.
(לכתוב או לא לכתוב?
האם העובדה שאכתוב תעלה את הסיכוי שגם התלונה נגדי תגיע?)
מאחורי העמותה שני פרופסורים, שאין לי ספק שכוונתם טובה. הבסיס לעתירתם הוא חוק הקובע שעל כלל הסוקרים לשלוח לוועדת הבחירות המרכזית שלל נתונים מתוך הסקרים שלהם, כדי שתהיה, כביכול, יותר ״שקיפות״ בעריכת סקרים. כך מתגלגל חוק מרושל, לציפייה לא ריאלית, לעתירה טרחנית. מה תהיה פסיקתו של השופט סולברג, שכבר ביקש את תגובת נשואי התלונה, איני יודע. עמדתי אינה עמדתו של משפטן. יש חוק. החוק בעייתי – אבל הוא כתוב בספר החוקים. המעשה הרצוי היה פשוט למחוק אותו משם. בהיעדרה של מחיקה, הפרשנות המשפטית תקבע כיצד ייושם, ויש לקוות שזו תהיה פרשנות שאינה הופכת מטרד קטן לבעיה גדולה.
עכשיו הסבר. המחוקק קבע שעל הסוקרים בכלי התקשורת להגיש לוועדת הבחירות טפסים שכוללים פרטים על כל סקר: כיצד נערך, איזה שאלות נכללו בו, כמה השיבו עליו, כמה לא השיבו, מתי נערך הסקר, ועוד. למה היה צורך בחוק כזה? התשובה היא שלא היה צורך, אבל חברי הכנסת השתכנעו, כמו אנשי העמותה שהגישו את התלונה, שמכיוון שלסקרים ״יש השפעה״ על הבחירות, נדרש עליהם פיקוח כלשהו. המחוקקים התעלמו מהשאלה איך הסקרים ״משפיעים״ (אף אחד לא יודע), האם הם עוזרים למחנה זה או אחר (לפעמים כך ולפעמים כך), האם הם משפיעים יותר מדברים אחרים שאין עליהם פיקוח (ספק גדול), ומעוד שלל שאלות הכרחיות.
בחוק יש כל מיני קביעות, שכל אחד יכול לפרש על פי דרכו, ומאז שנחקק התפתח דפוס דיווח שרוב הסוקרים פחות או יותר עומדים בו (וכשהם לא עומדים בו, הוועדה יכולה להעיר). בזה אפשר היה, לכאורה, להסתפק. טרחה מיותרת אבל קטנה. אלא שתחביבם של חברי עמותות, ושל עורכי דין יצירתיים, הוא לקחת טרחות קטנות ולנפח אותן. הן רואות חוק שמפורש בקמצנות, ומייד תובעות לפרש אותו בחמדנות. הן רואות הזדמנות למשטר ולפקח, ועטות עליה, בלי לחשוב על התוצאות.
מקריאת העתירה אפשר להבין, שמה שהעותרים מבקשים הוא למעשה את הדבר הבא: שהסוקרים יפרסמו כל פרט שנדרש כדי שהם – העותרים, או כל אזרח אחר – יוכלו לקחת את הנתונים ולשחזר אותם. כלומר – שהסוקר, נאמר של כאן חדשות, ייתן לציבור גישה מלאה לנתונים שלו באופן שמאפשר לכל אדם שיש לו מחשבון לפענח אותם מחדש ולחלק את המנדטים בעצמם. תנו לנו את רשימת המצרכים, את המתכון, את הכמויות, את טמפרטורת התנור הנחוצה לאפיה, את סוג השמן שאתם משתמשים בו לשימון התבנית. תנו הכל. תנו לנו – העותרים – לאפות את העוגה שלכם כדי לראות אם הטעם זהה. ואם לא יהיה זהה – נעתור שוב. כי הטעם צריך להיות זהה. או שעשיתם משהו לא בסדר.
האזינו: דוד שטיינברג, אפשר להאמין לסקרי הבחירות?
הדרישה הזאת, לפני הכל, היא דרישה מחוצפת. אני מניח שאפשר לתרץ אותה, אם מניחים שהיא מהדהדת את האתוס האקדמי. העותרים הם אנשי אקדמיה, שרגילים לכללים שחלים על מחקר האוניברסיטאות. אבל יש שני הבדלי מהותיים בין סקרי הבחירות לבין המחקר האקדמי (כולל מחקרי דעת קהל בכלים סטטיסטיים). הראשון – והוא חשוב מאוד. סקרי הבחירות אינם ממומנים על ידי הציבור ולכן אינם רכוש הציבור. הנתונים והנוסחה של מנו גבע שייכים למנו גבע, או למי ששילם לו לערוך סקר. ההחלטה של מנחם לזר כיצד לשקלל את המידע שהוא אוסף היא המתכון הסודי שלו. כמו שאי אפשר לאלץ בעל מסעדה לתת לכל אורח-פורח את המתכון המפורט של התבשילים שלו, אי אפשר לאלץ את יצחק כץ, או את צוריאל שרון לתת לכל פרופסור-פורח את המתכון המפורט של הסקרים שלו.
זה עוד יותר חמור מבקשת מתכון מבעל מסעדה, משום שיש עוד הבדל בין הסוקרים של סקרי הבחירות לבין הפרופסורים של המחקר האקדמי: עיסוקם של הסוקרים הוא איסוף והפצת מידע לציבור על המערכת הפוליטית בזמן הכי מתוח שלה. במובן הזה, סוקרי הבחירות דומים הרבה יותר לעיתונאים מאשר לפרופסורים לפסיכולוגיה בפקולטה כלשהי. למעשה, כמעט שאין הבדל בין סוקרים לעיתונאים. ואם אתם לא מבינים את הטענה הזאת נסו לדמיין את המצב הבא: האם תקבלו בהבנה עתירה שתובעת מעיתון – נניח הארץ, או מקור ראשון – לחשוף את המקורות המלאים ששימשו אותו לכתיבת כתבה על התככים הפוליטיים במחנה האופוזיציה? לכאורה, בדיוק את אותן טענות שמשמיעים בהקשר לסקרים אפשר להשמיע גם בהקשר לכתבה. גם היא עלולה להשפיע על הבחירות. גם היא עלולה לשנות עמדות של בוחרים. גם היא נעשית בלי ״שקיפות״ מלאה, כי התראיינו לה גורמים אנונימיים שהעיתון לא חושף את זהותם. למה שלא נבקש מהשופט סולברג לאלץ את רביב דרוקר או את עמית סגל לספר מיהו המקור שלחש על אוזנם ידיעה מרעישה, שאולי גם יש לה משמעות פוליטית גדולה, ממש בערב הבחירות?
זו תהיה דרישה בלתי נסבלת, נכון? כמו עיתונאים, סוקרים של מערכת הבחירות הם אנשים שמקצועם הוא ליקוט מהיר של מידע, ניתוח שלו בזמן אמת, פרסום שלו לתועלת מעשית מיידית. כמו עיתונאים, לסוקרים יש מקורות אנונימיים (מי שמשיבים לסקרים), ויש להם שיטות עבודה, ויש להם מוניטין שנצבר עם השנים. אתם סומכים על דרוקר שהוא לא ממציא סיפורים? זו החלטה שלכם. אתם סומכים על סגל שבירר אם הידיעה שלו נכונה? כל אחד וטעמו. איש לא מעלה על דעתו לתבוע מהם פרסום של מקורות, פירוט של דרכי עבודה, הפקדת רשימות באתר של ועדת הבחירות המרכזית. אם עמותה שוחרת שקיפות תפנה אליהם בדרישה לפרסם את יומן השיחות שלהם, או את תמלילי הראיונות שלהם, היא תגולגל מכל המדרגות.
עכשיו – חישבו על מצבם של הסוקרים ונסו להסביר מה ההבדל. זה שהם עוסקים במספרים ולא במילים? זה שהם קורבנות קלים יותר, כי מעולם לא הודבקה לעיסוק שלהם קדושת חופש הביטוי? אבל זה בדיוק העניין: מדינה נאורה לא ממשטרת באמצעים שלטוניים את חופש הביטוי של כלי התקשורת שלה. היא לא יכולה לומר לעיתון או לערוץ טלוויזיה ״המקורות שלך לא נראים לנו אמינים״, או ״הסיפורים שלו משפיעים על הבוחרים״. היא גם לא אמורה לומר לעיתון או לערוץ טלוויזיה שהסוקרים שלו לא נראים לה רציניים, או שהמספרים שלהם משפיעים על הבוחרים.
הסוקרים לא אמינים? הצופים יחליטו, או הקוראות והקוראים. כמו שהם מחליטים אם כן או לא להאמין לכרמלה מנשה, לרונן ברגמן, או למיכאל שמש. הסוקרים עושים מניפולציות? זה חשד מרושע, שאפילו אם היה נכון (ולפחות ברוב גדול מאוד של המקרים אינו נכון) הוא אינו עולה לכדי סיבה מספקת לחסום את פיהם. הפוליטיקאים עושים מניפולציות ואיש לא כופה עליהם להפסיק, או לשתוק, או להפקיד את הראיות לכל טענה שלהם באתר ממלכתי. בעלות טורים, כותבי דעות, בדרנים, שחקניות, כדורגלנים, כולם אומרים את דעתם בידענות על כל מיני דברים, שאולי הם נכונים, ואולי לא נכונים, ואולי משפיעים על הבחירות, ואולי לא משפיעים, ואיש לא קובע שיש להם חובת דיווח למדינה על הדרך שבה הגיעו למסקנות שהגיעו.
קורה כאן דבר, שאפשר לזהות לא פעם בפעילות של אגודות או ארגונים של אנשים שוחרי טוב. קורה לא פעם, שמרוב התלהבות הן כל כך מרחיקות לכת, עד שהן יוצאות נגד המטרה של עצמן. משלימות מעגל ומתחברות לקצה השני. זה מה שקרה גם ל״אקדמיה למען ישראל דמוקרטית״. מרוב רצון לשמור על הדמוקרטיה – היא מבקשת לפגוע בחופש הביטוי. כלומר, בדמוקרטיה.
מאמר זה הוא על דעתי בלבד (שמואל רוזנר), ואינו משקף בהכרח את עמדתם המלאה של כלל הסוקרים השותפים לסקר המדד / חדשות 13.
