שאלת עתיד יהודה ושומרון היא שאלה מודחקת בציבור הישראלי. יש לזה סיבות טובות: מדובר באתגר סבוך. מדובר באתגר שכבר ניסו לא פתרונות שונים שלא עלו יפה. מדובר באתגר שיש עליו – לפחות בתיאוריה – מחלוקת בלתי ניתנת ליישוב. מדובר באתגר ישראלי, שיש לו גם צד שני, שיש לו מה לומר, ולא תמיד בקול ברור. מדובר באתגר שלא נראה שיש סיכוי להתמודד איתו בקרוב באופן שיביא אותו להסדרה סופית. אם אפילו עם אתגר עזה של אחרי שבעה באוקטובר ישראל מתקשה להתמודד – רוב הישראלים מניחים שעזה תישאר כקוץ לא רק מכאיב אלא גם מסוכן בעתיד הנראה לעין – איך אפשר להתחיל לחשוב על יהודה ושומרון?
שאלה מודחקת, אבל נוכחת. גם דחייה היא התמודדות. אולי ההתמודדות הנכונה לזמן הזה (נכון, המותג ״ניהול הסכסוך״ איבד מקסמו, לנוכח אירועי הזוועה בעוטף עזה, אבל לא זה בדיוק מה שאנחנו עושים?). אולי התמודדות שאין ממנה מנוס. אבל שלא יהיה ספק, ההדחקה אינה עוצרת את הזמן מלכת. ביהודה ושומרון יש תהליכים דמוגרפיים, יש התפתחויות בשטח, מקומות נבנים, נהרסים, מתפתחים, משתנים. ישובים מוקמים, חוות צצות, רועי צאן משוטטים, מילואימניקים מתרוצצים. המציאות נקבעת בשטח, בכל יום. מתגלגלת, כרגע, בלי שיש יד מכוונת ברורה. או שאולי יש? אם יש, זו כנראה ידו של השר בצלאל סמוטריץ׳. הוא נראה לפחות כמי שיש לו תוכנית, וכמי שמצליח, באמצעיו הלא רבים, לקדם אותה. מה תוכניתו? לקעקע כל אפשרות עתידית של חלוקת השטח, או של ויתור על שטח. בלי קשר לשאלה אם זו תוכנית טובה או לא טובה לישראל, צריך להודות ביושר, זו התוכנית היחידה שכרגע מקודמת. אין בלתה.
מה רוצים הישראלים שיקרה ביהודה ושומרון – איזה עתיד הם מתכננים כאשר הם חושבים על השטח הזה? לפני שנתיים, כאשר דונלד טראמפ העלה את האפשרות של הוצאת העזתים מעזה, ישראלים רבים (בעיקר היהודים) חשבו שזה רעיון מצויין. אם לא יהיו עזתים בעזה, הרצועה כבר לא תהיה אתגר אמיתי. שטח ריק קל לנהל, אפשר להתיישב בו, או להקים בתי מלון, מגרשי גולף, כל מה שטראמפ יגיד. כשמדדנו את שיעור ההסכמה לתוכנית ישוב מחדש של העזתים במדינות אחרות, שיעור ההסכמה היה גבוה מאוד – אבל גם שיעור הספקנות. בצדק – התוכנית באה והלכה כמו הרבה תוכניות של טראמפ. קצף על פני המים, היום כאן, מחר איננו. מה לעשות בעזה? על זה אנחנו עדיין לא יודעים להשיב.
ומה ביהודה ושומרון? מותר להניח, שאם מחר בבוקר כל התושבים הפלשתינים היו קמים ומודיעים שהחליטו לעבור דירה לאוזבקיסטאן – ואם אוזבקיסטאן היתה מודיעה שתקלוט אותם – לא היו נמצאים מתנגדים רבים לתוכנית הזאת. לכולם היה נוח (את אותה הנחה אפשר להחיל גם על הצד השני: אם מחר כל היהודים בישראל היו מודיעים שהחליטו לעבור דירה לטורקמניסטאן – הפלשתינים לא היו עומדים על המסלול כדי למנוע את צאת המטוסים). כמובן, הסיכוי שיקרה דבר כזה אינו גדול. ובמילים אחרות: כנראה שישראל צריכה לחשוב על העתיד של יהודה ושומרון בהעדרו של פתרון אוזבקי או טורקמני. מה זה אומר? בסקר של JPPI לחודש אוגוסט ביקשנו במפורש לבחור בעתיד לשטח הזה, שהוא ״יעד ריאלי אסטרטגי״ ״לטווח הארוך״. כלומר – משהו שלא צריך לקרות מחר, אלא יכול לקרות גם בעוד הרבה זמן. משהו שישראל צריכה לשאוף אליו כיעד נכסף, שאם יקרה תוכל להרגיש שהאתגר הפך ללא אתגר. משהו שיש לו היתכנות כלשהי להתממש, ולא מגדלים פורחים באוויר.
הצענו עשר אפשרויות. אפשר מן הסתם להציע עוד, אבל גם זה הרבה. החיסרון בהצגת כל כך הרבה אפשרויות הוא הפיזור שמתקבל. כששואלים שאלה כמו ״שטחים או שלום״ מקבלים שתי קבוצות גדולות. כששואלים שאלה מורכבת, עם הרבה סעיפים וניואנסים, מקבלים קבוצות הרבה יותר קטנות. ובכל זאת, שתיים דומיננטיות יותר מאחרות: קרוב לחמישית משיבים שהם בעד עתיד שבו ״חלק מהשטח, עם רוב הישראלים, מסופח לישראל ובחלק עם רוב הערבים מוקמת מדינה פלשתינית״. שיעור דומה מעדיפים עתיד שבו ״כל השטח מסופח לישראל והאוכלוסייה הערבית עוברת למדינות אחרות״.
האזינו: אלעד אוזן, מתי צריך להפסיק מלחמות? (הקיפוד והשועל)
הנה, על קצה המזלג, הסבר להדחקה. פתרון מועדף אחד הוא פתרון שישראל כבר ניסתה ללכת בכיוון שלו, ולא עלה יפה. לכן נותרו רק 27% שמוכנים לקבל את הרעיון של מדינה פלשתינית על חלק או כל השטח, גם כשמדובר בעתיד הרחוק (מקרב היהודים, 26%). פתרון מועדף שני הוא הפתרון של אוזבקיסטאן. כלומר – לא אוזבקיסטאן, אבל משהו שמזכיר את אוזבקיסטאן. פתרון שכרוך במעבר של האוכלוסייה הערבית ״למדינות אחרות״, מי יודע איך, מתי, לאן ולמה.
מה הקושי שהבעיה המודחקת מעלה? נוח להדחיק אותו, אבל הוא לא נעלם. לכן, בהמשך לשאלות על עתיד יהודה ושומרון והישובים, הוצגה בסקר של JPPI גם שאלה כללית, שמבקשת לבחון את המתח האפשרי בין שתי מטרות של הציבור (בעיקר היהודי) בישראל: הרצון לשמור על חבלי מולדת כמו יהודה ושומרון, גם מסיבות תרבותיות (ארץ אבותינו) וגם מסיבות ביטחוניות (רצועת הבטחון שלנו) – ומולו הרצון לוודא שיש בישראל רוב יהודי, שבלעדיו קשה מאוד לדמיין את ישראל כמדינה ״יהודית ודמוקרטית״ (וגם שלווה: מדינות שיש בהן תחרות בין קבוצות שאף אחת לא דומיננטית מאוד נקלעות לעיתים קרובות למצבה של לבנון).
אז שאלנו: ״אם יתברר שאלה שתי האפשרויות היחידות, מה חשוב בעיניך יותר: שבמדינת ישראל יהיה רוב יהודי, או שכל שטח ארץ ישראל בין הירדן לים יהיה בריבונות ישראל?״ לא לכולם זו שאלה קלה. בדיעבד אפשר לספר, שלא מעט מהמשיבים לסקר כתבו לנו (סקרים של המדד מאפשרים לעשות דבר כזה) שהשאלה הרגיזה אותם. למה צריך לבחור בין אבא לאמא? למה צריך לבחור בין רוב יהודי לארץ ישראל? בעיני, התשובה די ברורה. יכול להיות שכרגע לא צריך לבחור, אבל אפשר לדמיין מצב שבו יהיה צורך לבחור, וכדאי לדעת מה נעשה במצב כזה, בעיקר אם אנחנו מניחים (כפי שחלקנו מניחים), שזה מצב סביר למדי.
לנוכח השאלה הזאת, שמעמידה את ההעדפות לארץ ורוב זו מול זו, כשתי אפשרויות בלעדיות, יש הכרעה ברורה בכלל הציבור: 55% מהישראלים ו-60% מהיהודים בישראל מעדיפים שבמדינת ישראל יהיה רוב יהודי ״גם במחיר של ויתור על שטחים״, לעומת 22% מהיהודים שמעדיפים ריבונות על כל השטח ״גם ללא רוב יהודי״. 18% מהיהודים השיבו שהם ״לא יודעים״, וזה שיעור גבוה יחסית. הוא נובע מהעובדה שישראלים רבים פשוט לא מוכנים לעשות בחירה כזאת.
אז יש תשובה, אבל לא נכון להסתפק בה. מעניין לבחון אותה מול שאלת ״העתיד הריאלי״ שהצגנו קודם. הצלבה של שאלת היעד הכללית (רוב יהודי או כל השטח) עם שאלת הפתרון לאתגר יהודה ושומרון (סיפוח, חלוקה, וכן הלאה) חושפת איזה עמדות מתיישבות זו עם זו ואיזה לא. מי שבחרו בחלוקת השטח, בין אם לצורך הקמת מדינה פלשתינית, או לצורך העברת שטח לירדן, עקביים בדרך כלל: 89% מהם מעדיפים רוב יהודי. מחנה החלוקה יודע מה הוא מבקש (להיפטר מחלק מהשטח ביהודה ושומרון) והוא יודע למה (כדי לשמור על הרוב היהודי).
מחנה הסיפוח, לעומתו, מפוצל. כמחצית ממי שרוצים סיפוח (46%) אומרים שהם מעדיפים את כל השטח גם אם המשמעות היא שבישראל לא יהיה רוב יהודי – וזו עמדה עקבית. עוד כרבע (27%) אומרים שהם מעדיפים רוב יהודי גם במחיר של ויתור על שטחים, וזאת למרות שבחרו בסיפוח של כל השטח. האם זו עמדה עקבית? התשובה היא שבמקרים רבים כן, כי הישראלים אלה מקווים להגיע לפתרון בשטח שימנע צורך בבחירה. או שהערבים יעברו למדינה אחרת, או שתהיה להם אוטונומיה, שאמנם תשחוק את הרוב היהודי בשטח אך לא את הרוב היהודים של אזרחי ישראל (כי הפלשתינים לא יקבלו אזרחות). איזו עמדה נותרה לא פתורה? בעיקר עמדתם של ה-28% מתומכי הסיפוח שהשיבו בלא יודעים. הם יודעים שהם רוצים סיפוח, אבל לא יודעים אם חשוב להם יותר שהמדינה תהיה עם רוב יהודי או תכלול את כל שטחי יהודה ושומרון. או שאולי הם יודעים, אבל פשוט לא רוצים לומר, כי להערכתם אין סתירה.
מה שמחזיר אותנו – זו שיחה מעגלית – לנקודת ההתחלה. כרגע, מה שיש לכולם להציע זו גרסה רכה יותר או פחות של תוכנית אחת בלי מסלול מימוש ברור (חלוקת הארץ ושלום), או תוכנית אחרת בלי מסלול מימוש ברור (עזיבה של הפלשתינים). לא פלא שהשיחה מודחקת. במידה של בוטות אפשר לומר: כל המעורבים מחכים למשיח – שיבוא ויציל, או יכפה, או יקבע – או לקטסטרופה – שגם היא תציל, או תכפה, או תקבע.
עוד לא נרשמתם למדד? למה אתם מחכים? לחצו, והשיבו לשאלונים שלנו
