נתחיל מהסוף: ישראל עוד לא ויתרה על הסיוע הבטחוני האמריקאי. אמירה כללית ומעורפלת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על כוונתו לצמצם את הסיוע בעשור הקרוב היא איתות, לא סיכום. איתות על הבנה ישראלית שהזמנים השתנו. איתות על כוונה ישראלית להתאים את עצמה לזמנים שהשתנו. וגם – ניסיון להרוויח זמן. נודיע עכשיו, נשלם אחר כך. ציניקנים יאמרו: נתניהו יודיע עכשיו – ראש ממשלה עתידי, בעוד עשור, ישלם את המחיר.
נדבר על הזמנים שהשתנו.
יש שינוי באמריקה, שלפחות על פי הרוחות שנושבות בה כרגע נראית פחות ופחות נכונה לשאת על כתפיה מעמסה כלכלית שנוגעת להגנה של מדינות אחרות. נתניהו מזהה את הסנטימנט הזה, ומבין שצריך להגיב לו. הוא מזהה שאחד הטיעונים הכי מושמעים נגד ישראל במרחב הפוליטי האמריקאי הוא טיעון בנוסח ״למה אנחנו משלמים על זה״. זה טיעון שנעשה תקיף יותר לנוכח העובדה שישראל היא מדינה עם כלכלה יציבה ומשגשגת. זה טיעון שנעשה תקיף יותר לנוכח העובדה שהמלחמה הקרה נגמרה מזמן, וקצת קשה יותר להסביר מדוע ישראל נדרשת לארה״ב כ״נושאת מטוסים״ יבשתית במזרח התיכון. לטיעון הזה נתניהו משיב כאשר הוא קובע: עוד מעט לא תצטרכו לשלם. רק תנו לנו כמה שנים להתארגן, ונפתור אתכם מחובת הסיוע.
יש שינוי גם בישראל. השנתיים האחרונות לימדו אותה שיעור כואב על התוצאות המזיקות של הסתמכות על אחרים. ישראל התרגלה לקבל – התרגלה להישען. עם הזמן, ההרגל נעשה מדי נוח. לא תמיד הייתה הקפדה על שמירה על מחסנים מלאים. לא תמיד הייתה הבנה שכאשר מכונת המלחמה נדרשת לסיוע קבוע וחיוני, היא למעשה נתונה לשליטתו של גורם חיצוני. לא שהאמריקאים אמרו לצה״ל איך להילחם, אבל כן – כשרצו לאותת מה כן ומה לא, היה להם כלי נוח. עיכוב מסתורי במשלוחי תחמושת היה מסר ברור. ממשל הנשיא ג׳ו ביידן עשה בו שימוש בימים שבהם ישראל נלחמה בעזה.
הסיפור ההיסטורי על הסיוע הצבאי של ארה״ב לישראל איננו סיפור על מדינה מסכנה, פושטת יד, ועל מעצמה רחומה, גומלת חסדים. זה סיפור על אסטרטגיה, על משחק כוח, על גיאו-פוליטיקה. ממשל הנשיא ג׳ון קנדי, שהיה הראשון לספק לישראל תחמושת (טילי הוק), שינה את מדיניות ארה״ב לא בגלל חיבה לישראל אלא בגלל אכזבה משליטי מדינות ערב. ממשלי ג׳ונסון וניקסון שבאו בעקבותיו פרשו את מטריית הסיוע, כחלק מהמאבק הבינגושי של ימי המלחמה הקרה. לסובייטים הייתה דריסת רגל בבירות ערביות, וכמשקל נגד האמריקאים חיזקו את ישראל, וגם עשו שימוש מושכל בשירותיה בעת הצורך – לדוגמה, בתקופת אירועי ״ספטמבר השחור״ בירדן.
האם ב-2026 יהיו חילופי משטר באיראן? בואו לשחק במשחק התחזית של המדד
בשעה שלא מעט אמריקאים חשבו, ועודם חושבים, שהסיוע הצבאי לישראל הוא תשלום ביוקר על שירות דל – לא מעט ישראלים, בהם פקידים בכירים וקצינים בכירים, חושבים ההפך. האמריקאים קונים בזול שירות שאין לו תחליף. מבצר פרו אמריקאי יציב בליבו של אזור הפכפך ומסוכן, וגם מערכת משוכללת לניסוי כלי לחימה בתנאי קרב. אם תחשבו על מה שישראל מספקת לארה״ב, בתמורה לכמה מיליארדי דולרים בשנה, אתם עשויים להגיע למסקנה שהעסקה משתלמת. גם לאמריקאים.
אבל, כאמור, הזמנים השתנו. התחשיב האמריקאי השתנה. התחשיב הישראלי משתנה, גם בלית ברירה. כאשר נתניהו אומר שישחרר את ארה״ב מהסיוע לישראל הוא אומר למעשה שני דברים. אשחרר אתכם מהחובה הכלכלית, ואשחרר את ישראל מחובת הציות המדיני והמבצעי. כמובן, בשני המקרים, ספק גדול אם ההבטחה תוכל לעמוד במבחן המעשה. כן, אפשר יהיה לשנות את מתכונת הסיוע. אפשר יהיה לעצב מציאות שאינה כוללת העברה שנתית של כסף לישראל. אבל זה לא פשוט כמו שנדמה. קודם כל, משום שחלק גדול מהכסף שמדובר בו הוא למעשה סובסידיה לתעשיות האמריקאיות, שמהם ישראל מחויבת לרכוש נשק ותחמושת בכספי הסיוע. אם ההקצבה תיפסק, המחויבות לרכוש בארה״ב תיפסק. ישראל תוכל לרכוש גם במקומות אחרים. ארה״ב לא תרצה שישראל תרכוש במקומות אחרים. זה עשוי בהחלט לייצר כל מיני הסדרים חדשים שמשמעותם תהיה – ובכן – סיוע אמריקאי, שמטרתו אינה סיוע בטחוני, אלא שימור לקוחות.
כלומר, ההבטחה לאמריקאים שכביכול תשחרר אותה מהצורך לתמוך בישראל לא בהכרח תמומש במלואה. היא תמומש סמלית – כבר לא יהיה ״סיוע״ – אבל לא בהכרח תמומש חומרית – תמשיך להיות תמיכה בדרכים אחרות. תמשיך, בין השאר, משום שתמיכה היא גם אינטרס כלכלי של לא מעט חברות אמריקאיות. תמשיך, בין השאר, משום שהאמריקאים לא ירצו לאבד את היכולת שלהם להשפיע על האופן שבו ישראל מתנהלת. השפעה על מדינה חזקה היא מרכיב של עוצמה. וכמובן, לא צריך להגזים בזה. ישראל איננה מעצמה עולמית. ומצד שני גם לא צריך לזלזל בזה. ישראל היא מדינה חזקה, כפי שהוכיחה בשנתיים האחרונות. טוב לארה״ב שתהיה לה מידה של שליטה במדינה כל כך חזקה.
לכן, גם ההבטחה לישראלים שמעתה – או מעוד עשור – יוכלו לעמוד על רגליהם בלי להישען על האמריקאים היא הבטחה שאפשר לממש רק באופן חלקי. גם אם לא יהיה סיוע קבוע באספקת תחמושת, לארה״ב תמשיך להיות השפעה מכרעת על ישראל ועל המדיניות שלה. ישראל תרצה לרכוש מטוסים אמריקאים, כי הם הטובים ביותר, נכון לעכשיו. היא תרצה להיות חברה בקבוצת המדינות המזוהה עם המעצמה האמריקאית, כי האפשרויות האחרות הרבה פחות קוסמות, מכל בחינה שהיא. היא תזדקק לוטו האמריקאי באו״ם, לשיתוף הפעולה המודיעיני, לעוצמה הגלומה בידידות. ישראל עוד צריכה את החבר עם האלה הגדולה. והיא תצטרך אותו גם אחרי שיפסיק להקציב לה דמי כיס.
נתניהו יודע את זה. לכן הוא מפזר הבטחות שימומשו בעוד עשור. עד אז, מי יודע מה יקרה בישראל, מי יודע מה יקרה באמריקה, מי יודע מה יקרה במזרח התיכון, מי יודע איך ייראו צבאות ומלחמות. עד אז, הרבה מאוד דברים עוד יכולים להשתנות. ואם נדמה לכם אחרת: הפסקת הסיוע הבטחוני האמריקאי תהיה שינוי יחסית קטן.
עוד לא קראתם את רוזה?
