בראשית 1945, וינסטון צ׳רצ׳יל שלח למלך סעודיה, אבן סעוד, מתנה קטנה: מכונית רולס רוייס. המלך היה חובב מכוניות, וצ׳רצ׳יל ביקש לחזק את הקשר לממלכה, שהתחרות על ליבה ונכסיה התנהלה בנחישות, גם אם בנימוס, בין שתי מעצמות – העולה, ארה״ב, והיורדת, בריטניה. נשיא ארה״ב, פרנקלין רוזוולט, שמע על הרולס רוייס והגיב במתנה משלו: מטוס. וביתר פירוט: די.סי 3, המוכר אצלנו בשם ״דקוטה״, מטוס תובלה דו מנועי מתוצרת דאגלס. רוזוולט סיפק לסעודים לא רק מטוס, אלא גם את הצוות שיטיס אותו לשנה. הנה רעיון שדונלד טראמפ יכול לאמץ, כאשר הוא מתלבט אם לקבל את מתנת המטוס של הקטארים.
בשנות הארבעים, ארה״ב ובריטניה התחרו על הנכס הכלכלי והאסטרטגי סעודיה. בשנות העשרים של המאה ה-21 מתנהלת תחרות דומה, הפעם בין ארה״ב ובין סין. זה הרקע החשוב להבנת ביקורו של טראמפ במפרץ השבוע, זה, ולא אנחנו, שמתעקשים לשים את עצמנו במרכז בכל אירוע. האמריקאים מבקשים לחזק את האינטגרציה של השווקים המפרציים עם השוק האמריקאי, הם רוצים לחזק את ההשקעות המפרציות במפעלים אמריקאים, הם רוצים לקרב את המפרץ אליהם – ולא פחות מזה, להרחיק אותו מסין. כך עשו כאשר המשיכו את הסכם ״השאל החכר״ עם הסעודים לאחר מלחמת העולם השנייה – המדינה היחידה שההסכם המשיך לחול עליה עם שוך הקרבות. כך עשו כאשר החלו לבנות בסיסים אמריקאים בסעודיה (הראשון הושלם ב-1946). אז הרחיקו את המפרץ משליטתה של האימפריה השוקעת של בריטניה. אחר כך הקפידו להרחיק אותו מדומיננטיות של המעצמה הסובייטית. היום קצת קשה יותר, כי המאבק מתנהל מול האימפריה העולה של סין.
האם יחודש תהליך נורמליזציה עם הסעודים? בואו להשתתף במשחק התחזיות נושא הפרסים של המדד
המהלך הזה מחייב את האמריקאים לנקוט בלא מעט צעדים שאדם תרבותי צריך לסתום את האף למראם. תביעות לדמוקרטיזציה לא נשמעות, נזיפות בשל הפרת זכויות אדם נעלמו מהשיח האמריקאי-מפרצי, רגולציה שמטרתה לרסן את הפקת הנפט, ואת ההתחממות הגלובלית, בוטלה, מגבלות על ייצוא ויבוא של רכיבים בתחומים רגישים הולכות ומתמעטות. וכן – גם התביעה לנורמליזציה של היחסים עם ישראל היא קורבן של המצב האמריקאי-מפרצי. האמריקאים עדיין רוצים בזה, ואולי גם הסעודים רוצים בזה, אך לא כעת, ולא בתנאים שישראל מוכנה להם. טראמפ לא יכפה עליהם נורמליזציה, ולא יעכב את קידום היחסים איתם כדי ללחוץ עליהם להתקדם לנורמליזציה. ירצו – יבואו. לא ירצו – לא יבואו. מה שיוכל לומר להם הוא את הדבר הבא: יקל עלי לקדם את ענייניכם בקונגרס האמריקאי, אם תתקדמו בציר הישראלי. כי לתומכי ישראל עדיין יש כוח לקדם או לעכב פעולות של הממשל בקונגרס האמריקאי.
אין שום חידוש במה שישראל ניצבת מולו כעת. אין שום חידוש בסוג התמרון שהאמריקאים מבצעים כעת. כפי שנדרשו בעבר למשוך את המפרציות אליהם, ומחוץ לטווח ההשפעה של בריטניה ושל ברית המועצות, כך הם עושים כעת. כפי שנדרשו בעבר לתמרן בין ציר ההשפעה הערבי לציר ההשפעה היהודי, בין הרצון לחזק את הקשרים עם המדינות הערביות, לבין הרצון לחזק את הקשרים עם ישראל, כך הם עושים כעת.
המטוטלת נעה על הציר הזה מימי הפגישה ההיסטורית של רוזוולט ואבן סעוד לאחר ועידת יאלטה, בפברואר 1945. היא נעה על הציר הזה כאשר הארי טרומן נכנס לעימות עם שר החוץ שלו, ג׳ורג׳ מרשל, על השאלה אם להכיר בישראל ב-1948. היא נעה על הציר הזה כאשר דווייט איזנהאואר אילץ את דוד בן גוריון לפנות את חצי האי סיני אחרי מבצע קדש. היא נעה על הציר הזה כאשר ג׳ון קנדי החליט למכור לישראל טילי הוק, כאשר לינדון ג׳ונסון אותת לישראל שהיא יכולה לתקוף במלחמת ששת הימים, כאשר ג׳רלד פורד הכריז על בחינה מחדש של היחסים, וכן הלאה וכן הלאה. רונלד רייגן נלחם במנחם בגין בכל הכלים, כאשר החליט למכור לסעודים מטוסים נגד רצונה של ישראל בתחילת שנות השמונים. ג׳ורג׳ בוש אילץ את ישראל להתאפק צבאית, כשיצא לכבוש את כוויית בחזרה מידי עיראק, בתחילת שנות התשעים.
בכל השנים האלה, האמריקאים לא רצו לחתוך. הם לא רצו לבחור. הם רצו גם וגם. הם רצו לשמור על יחסים טובים עם המדינות הערביות שחשובות להם, ורצו לשמור על יחסים טובים עם ישראל. והמתח הזה ליווה אותם, וליווה אותנו, כפי שהוא מלווה גם כיום. הבשורה הטובה: בסך הכל, במבט על פני כמה עשורים, האמריקאים וישראל – וגם הערבים – הצליחו לקיים את התמרון הזה במידה סבירה של הצלחה. הבשורה הפחות טובה: התמרון לא בדרכו להסתיים באקורד של ניצחון. הערבים לא החליטו להתקדם לפיוס סופי עם ישראל, ולכן לא חוסכים מהאמריקאים את הצורך להמשיך בתמרון על אותו ציר של מתח.
כבר קראתם את הספר החדש של ישראל קנוהל?
מה המשמעות הסמלית של הצבת הכרובים בשער גן העדן?
מה פשר הזעקה ״קדוש קדוש קדוש״ של השרפים?
מהו התוהו ומהו הבוהו?
מה המחלוקת הגדולה של ישעיהו וירמיהו?
האם השטן כן או לא הסית את דוד?
ומדוע התנכל לאיוב?
