הנשיא הכי טוב
אתם כנראה חושבים שדונלד טראמפ הוא נשיא אפקטיבי, ושהטיפול שלו ביחסים של אמריקה עם שאר העולם ראוי לשבח. כך חושבים רוב הישראלים. רוב גדול. וכדאי שתדעו, שבעניין הזה, אתם לא בהסכמה עם האזרחים במדינה של טראמפ. מה שגורם לכם להתפעל, לא מפעיל את האמריקאים באותה דרך. אתם רואים נשיא בשיאו, בירושלים ובשארם. האמריקאים רואים נשיא שהממשל שלו מושבת. אתם רואים נשיא שראוי לאמון. האמריקאים – לא כל כך. ובמילים פשוטות: המסע המוצלח של טראמפ למזרח התיכון הזיז רק במעט את מחט האמון בנשיא ארה״ב. מה מצבו באופן כללי? זה קצת תלוי בשאלה על איזה מדד אתם סומכים. המדד המשוקלל של נייט סילבר, שמכניס פנימה את כל הסקרים, מציב את רמת האמון בנשיא על כ-44%. המעקב של האקונומיסט מציב אותו נמוך יותר. זה של ניו יורק טיימס התייצב על 43%.
הוא במצב דומה למדי לזה של ג׳ו ביידן בסתיו שלאחר תחילת כהונתו. הוא במצב פחות טוב לעומת הנשיאים אובמה ובוש בסתיו הראשון של הכהונה השנייה שלהם. זה נכון לאמון בו בכלל הנושאים, כולל מדיניות החוץ. אם כי, וגם זה חשוב, שאלות על מדיניות חוץ נשאלות לעיתים רחוקות יותר, בגלל חשיבותם הפחותה בעיני האמריקאים, כך שאולי נראה שיפור מודגש יותר במצבו בסעיף הזה.
החבר הכי טוב
אסופה מכתביו של ההיסטוריון הדגול דייוד מק׳קלה ליוותה אותי לסוף תקופת החגים. בתוכה, מאמר על הנשיא הארי טרומן. מק׳לה זכה באחד משני הפוליצרים שלו על הביוגרפיה שכתב על טרומן. בלי ספק, נשיא שזכאי לפחות לתזכורת בשבוע שבו הוכתר נשיא אחר – דונלד טראמפ – כ״ידיד הטוב ביותר שהיה לישראל בבית הלבן״. בנימין נתניהו אמר: ״שום נשיא אמריקני לא עשה יותר למען ישראל ואפילו לא התקרב לכך״. הנה, ראש ממשלה שיש לו תודעה היסטורית – תכונה שטרומן החשיב מאוד – המשבח נשיא שאין לו תודעה היסטורית – מה שמאפשר כמובן חנופה ומניפולציה. טראמפ הוא לא אחד שיקפוץ כדי לומר לנתניהו שייתכן שהוא הוא טועה – בניתוח ההיסטורי – או שהוא בלי ספק מגזים – בחנופה העכשווית.
האם טראמפ הוא החבר הכי טוב אי פעם? טרומן הכיר במדינת ישראל. הוא עשה זאת למרות ששר החוץ שלו, ומי שהיה במידה רבה הדמות הציבורית הדומיננטית ביותר בממשלו, התנגד להכרה בישראל. קנדי הוא הנשיא שפרץ דרך במכירת נשק לישראל. לינדון ג׳ונסון הוא מן הסתם המתחרה העיקרי של טראמפ על התואר הכי טוב. הוא אותת בירוק למלחמת ששת הימים. חשוב מזה, הוא אפשר לישראל להקים מפעל טקסטיל בדימונה. הזיכרון קצר, אבל שווה לשקול את מה שעשה ג׳ונסון למול מה שעושה טראמפ (ושיהיה ברור: טראמפ הוא בהחלט מועמד סביר לתואר ״הכי טוב״).
בואו לעקוב אחרי מודל הבחירות החדש של המדד
יבוא או לא
במשחק התחזית של המדד, שמתקרב לשלב הסיכום (סוף 2025), אבל עוד שווה לנסות להצטרף אליו, או לעדכן את מה שנותר לעדכן בו, נמחקו השבוע שתי שאלות. ישראלי זכה בפרס נובל לכלכלה. זו הייתה הפתעה שהתחזית שלנו הייתה רחוקה למדי מלצפות. על פי התחזית, ההסתברות לאירוע כזה ב-2025 עמדה על קצת יותר מעשרים אחוז. יכול להיות שזו שאלה לא מתאימה לתחזית, כי השיקולים המקצועיים של ועדות פרס הנובל בתחומים שאינם ״שלום״ (ואולי גם ״ספרות״) רחוקים למדי מהעין הציבורית. לעומת זאת, מי שעקבו אחרי התחזית, ומייחסים לה מידה של אמינות, פחות הופתעו מהחלטתו של טראמפ לקפוץ לביקור כבר השנה. ההסתברות לאירוע כזה, על פי ממוצע התחזיות, עמדה על כ-54%. לא חיזוי מובהק, אבל בהחלט חיזוי לכיוון החיובי. ומעניין לראות שהחיזוי בשאלת הביקור מתואם עם סולם אידיאולוגי של החזאים. בגרף שצירפנו תוכלו לראות את הממוצע שנתנו חמש קבוצות אידיאולוגיות לסיכוי שטראמפ יבוא לבקר. הנתון שמופיע בו משקף את התחזיות מחודש יולי ואילך (יולי, אוגוסט, ספטמבר, עד קצת אחרי ראשית אוקטובר, כאשר נודע על הביקור המתקרב).
כפי שאפשר לראות: רק תומכי הממשלה המובהקים, במחנה הימין, חזו באופן ברור ביקור של הנשיא האמריקאי. מהמרכז ושמאלה נתנו לזה סיכוי כלשהו, אבל משמעותית יותר נמוך. מה זה אומר? שיש נושאים שבהם הנטייה האוטומטית של קבוצות שונות היא להיות יותר אופטימיים או פסימיים. בשבועות הבאים תראו הבדלים דומים בשאלות כמו ״האם ישראל ניצחה במלחמה״.
מה הוא מבין
וולטר ראסל מיד כתב בוול סטריט ג׳ורנל: “אין עוד פוליטיקאי חי שהיה מסוגל גם להרגיע את ישראל, גם לאיים על חמאס, וגם לחבר קואליציה ערבית רחבה כפי שהוא עשה״. וראוי להתעכב דווקא על הסעיף הראשון, כי הוא חשוב ומועד להזנחה. ״להרגיע את ישראל״. זה סעיף שרבים נוטים להתעלם ממנו, כאשר הם מדברים, או מקווים, או דואגים, ביחס לכל מה שקשור ל״לחץ אמריקאי״ על ישראל. לכן צריך להידרש אליו מעת לעת: הנשיאים שהשיגו את התוצאות הטובות ביותר ביחסים עם ישראל, בוודאי בעשורים האחרונים, הם מי שידעו גם ללחוץ עליה – אבל גם להרגיע אותה. ביל קלינטון יותר מברק אובמה. למה? כי קלינטון קודם נתן לישראלים תחושה שהוא בעדם, ורק אחר כך הפעיל לחצים. כי ברק אובמה קודם הכניס את הישראלים למגננה של חשדנות כלפיו, וכאשר ניסה ללחוץ, גילה שההתנגדות הרבה יותר חזקה, ושאין לו בישראל הרבה תומכים שמוכנים להדהד את הלחץ כמוצדק.
לא שהפגנת ידידות מוקדמת תמיד מועילה. ג׳ו ביידן יצא מגדרו להזכיר לישראל כמה הוא תומך בה מייד לאחר מתקפת 7 באוקטובר. אחר כך באו חיכוכים. ישראל לא אוהבת חיכוכים, בטח לא כאשר הם נוגעים ליכולת שלה להילחם. וביידן היה חשוד מראש: הוא היה סגן נשיא של אובמה. הוא מינה לסגניתו את קמלה האריס, שהייתה קצת קרירה. הוא נציג של המפלגה הדמוקרטית. לא בטוח שיש היום מועמד במפלגה הדמוקרטית שיכול לזכות באמונה של ישראל במידה שתאפשר לו ללחוץ בלי לאבד קרדיט ואהדה.
זה הדבר שמייחד את טראמפ. גם הימין הישראלי לא מעז לגנות אותו, או להפנות כלפיו חשדות, או להרהר באפשרות שאינו הידיד הגדול ביותר אי פעם. הביטו בשרים סמוטריץ׳ ובן גביר ושאלו את עצמכם את השאלה הבאה: אם תוכנית טראמפ לשלום בעזה הייתה נכתבת כלשונה על ידי ביידן, האם היו עומדים מולה בשתיקה נזופה, או מקסימום ממלמלים איזו חצי הסתייגות, או שהיו ממהרים להכתיר אותה כפמפלט אנטי-ישראלי שיש למהר ולדחות? ועל זה אפשר לומר: השרים צבועים ופחדנים (הם קצת מזה וקצת מזה). ועל זה אפשר גם לומר: טראמפ הרוויח ביושר את האמון שהוא זוכה לו אפילו ממי שביטויים כמו ״הגדרה עצמית ומדינה פלסטינית”, שמופיעים – מופיעים! – בתוכנית של טראמפ, עושים להם עור ברווז.
הביקורת כבר משבחת את ״רוזה, ספר מיוחד על אישה יוצאת דופן
