עבדנו על דו״ח מעניין שעוסק בחברה הישראלית. לא הכל פוליטיקה. גם בעונה של בחירות, יותר מעניין לעסוק בחברה הישראלית. חשבנו, דגמנו, ניתחנו, כתבנו. עכשיו נשאל: על מה בעצם הדו״ח? ועל כך נשיב: יש גרסה רשמית וגרסה חתרנית. הגרסה הרשמית של התשובה לשאלה על מה הדו״ח היא גרסת הדו״ח עצמו, כפי שהוא מוצג באתר של JPPI, המכון שמטעמו נעשה המחקר. הגרסה הרשמית היא ״מגמות של מסורתיות בקרב נוער לא דתי בישראל״. אי אפשר להתווכח. זה אכן נושא המחקר, וזה אכן עיקר תוכנו של הדו״ח.
מהי אם כן הגרסה החתרנית? נמציא כותרת: ״מגמות של היסחפות אחר כותרות מוגזמות בתקשורת״. לא – זה אינו נושא המחקר. לא – זה לא עיקר תוכנו של המחקר. לא – זו לא הייתה כוונת המשוררים (כלומר אנחנו) כשיצאנו למחקר. ובכל זאת, אפשר להציב את הכותרת החתרנית הזאת כתחרות לכותרת העיקרית.
כפי שכתבנו במבוא לדו״ח עצמו, הדיון על מגמות של שינוי בחברה הישראלית בעקבות מלחמת שבעה באוקטובר הוליד כבר כמה דו״חות של JPPI. השפעת המלחמה על היקף שמירת המסורת בחברה היהודית בישראל (כתבנו גם על הערבים), עומדת במרכז של כמה מהדו״חות. חלק מהתופעות של שמירת מסורת ניכרות לעין ולכן גוררות גם עניין תקשורתי וציבורי: הנחת תפילין של תלמידים בבתי ספר, פופולריות של שירים שיש בהם התייחסות למסורת היהודית, תפילות משותפות של חיילים וענידה של סמלים המחצינים אמונה או מסורת (כמו פאצ׳ ״משיח״).
מספר סקרים שערכנו העלו, שיש ממש בטענה שבחברה הישראלית ניכרת מידה של ״התחזקות״ יהודית בציבור הישראלי (בדו״ח אנחנו מקפידים לציין, שהמילה ״התחזקות״ טעונה אידיאולוגית, ואנחנו עושים בה שימוש משום שזו מילה מקובלת, ולא כאמירה הנוגעת לערך החיובי או שלילי של שינוי בהרגלי מסורת). אלא שכל המחקרים עד כה עסקו בחברה הבוגרת, חלקם בדגש על צעירים – אבל צעירים בוגרים. במקביל, חלק גדול מהשיח הציבורי אינו על החברה הבוגרת – הוא על בני הנוער. מטרת המחקר בפורסם השבוע הייתה לסגור גם את הפינה הזאת. לבחון מה קורה בגילאי הנוער. ונדייק: בגילאי הנוער שאינו נוער דתי (כי הדתיים הם סיפור של התחזקות מסוג קצת אחר).
מה שהתגלה במחקר הוא הסיבה לנסח כותרת רשמית, ולצידה כותרת חתרנית. מה שהתגלה הוא שאכן, יש עלייה בקיום מסורות בקרב חלק מבני הנוער. ומה שעוד התגלה הוא, שהרושם של עלייה כזאת הרבה יותר חזק מהעלייה עצמה. כלומר: נדמה לנו שזה קורה הרבה יותר ממה שזה קורה באמת. ולא רק לנו נדמה – גם לבני הנוער נדמה. הם רואים את המעט שקורה, וחושבים שהרבה קורה (ואולי ״מעט״ זו מילה מדי ממעיטה – אבל הכוונה היא ל״מעט לעומת הרושם שנוצר״).
מייד ניתן דוגמה מתוך המחקר, אבל אולי לפני כן צריך לומר גם כאן – וזה מוסבר בהרחבה ובפירוט במחקר – שמדובר במחקר שמעלה הרבה מאוד בעיות מתודולוגיות, ולכן אנחנו מתייחסים אליו לא כאל סקר ״מייצג״ אלא כאל סקר ״אינדיקטיבי״. ובמילים אחרות: אנחנו לא בטוחים שהאחוזים שאנחנו מציגים ביחס לכל מנהג או אמונה באמת משקפים את השיעור המדויק של בני הנוער בישראל שמקיימים את המנהג או מחזיקים באמונה. אנחנו כן בטוחים למדי, שהאחוזים מציירים תמונה כללית נאמנה של המציאות בקרב בני הנוער. כלומר, יכול להיות ששיעור בנות הנוער הלא דתיות שמדליקות נרות שבת איננו 18%. אבל די ברור לנו שהוא גבוה הרבה יותר משיעור בנות הנוער הלא דתיות שמקפידות להתלבש בצניעות (9% בסקר שלנו). ומי שרוצים להתעמק בסוגיות המתודולוגיות שעולות מהמחקר מוזמנים כמובן לעיין בו במלואו: בגירסת הפידיאף הנוחה יש בסך הכל 25 עמודים.
עכשיו נסביר את כוונתנו בכותרת החתרנית לעומת הכותרת הרשמית. במחקר שאלנו על הרבה מאוד מנהגים ואמונות של בני נוער. כמו, האם הם לובשים ציצית, או מתפללים, או קוראים בתנ״ך וכן הלאה. מה שגילינו בלא מעט מקרים הוא ש אין הלימה בין הדיווח העצמי על קיום מנהגים (מה אני עושה), לבין הדיווח על החברים (מה החברים שלי עושים). לדוגמה, 7% מבני הנוער אומרים שהם מניחים יותר תפילין מכפי שעשו בעבר. נזכיר, מדובר על בני נוער לא דתיים, וזה כולל כאלה שמגדירים את עצמם, בסולם שהשתמשנו בו במחקר הזה, ״חילונים לחלוטין״, או ״חילונים קצת מסורתיים״, או ״מסורתיים״.
אז שבעה מכל מאה מבני הנוער האלה אומרים שהם מניחים תפילין. אך מה קורה כאשר אנחנו שואלים אותם אם החברים שלהם מניחים תפילין? המענה קופץ מ-7% ל-26%. רבע מבני הנוער אומרים שחבריהם מניחים יותר תפילין.
כמובן, זו לא סתירה. כאשר נער אומר ״אני לא מניח תפילין יותר מבעבר״, מספיק שיש לו חבר אחד שהחל להניח תפילין מתוך עשרים חברים לכיתה, כדי שיוכל להגיד ״החברים כן מניחים תפילין יותר מבעבר״. כלומר, מכל הכיתה רק ירון החל להניח תפילין, וזה מאפשר גם לגיא, אבי, מאור ואסף לומר שהחברים שלהם מניחים תפילין יותר מבעבר. וכמובן, לא מדובר רק על ירון שלומד בכיתה. אולי אין בכיתה ירון שמניח תפילין, אבל גיא, אבי, מאור ואסף ראו ברשת החברתית מישהו שהם מכירים ממחנה קיץ לפני שנתיים מניח תפילין. וגם זה עשוי לגרום להם לומר שכן, החברים מניחים תפילין יותר מבעבר.
האם בסוף נדע הכל? הקיפוד והשועל בשיחה עם צפריר קולת
עכשיו נעשה את זה עוד יותר מעניין. כאשר בוחנים את הנתונים מגלים הבדלים בין מנהגים שכולם רואים למנהגים שלא כולם רואים. אם ריקי מדליקה נרות שבת בבית, אף אחד לא רואה, אלא אם היא מעלה תמונה לאינסטגרם. לעומת זאת, אם רומי החליטה ללכת מעכשיו רק עם חצאית ארוכה, את זה כולם רואים כשהיא באה לבית הספר. בדיוק את זה אפשר לזהות בזהירות גם בנתונים. המנהגים שבולטים יותר כמנהגים שהתחזקו הם אלה שנעשים בפרהסיה (הליכה לבית כנסת, ציצית, צניעות). אלה המנהגים והמסורות, שביחס אליהם ניכר הפער הגדול ביותר בין הדיווח האישי (מה אני עושה) לבין הדיווח על מעשי החברים (מה הם עושים). למה הפער? כי כולם רואים, אז כולם מדווחים. לעומת זאת, ביחס לדברים שנעשים בבית (כמו נרות שבת), או שעושה כל אדם לעצמו (אמירת תהילים), הפערים בדיווח הרבה יותר קטנים.
האבחנה הזאת לא עובדת בכל המקרים, אבל היא עובדת בלא מעט. הדלקת נרות הזכרנו. זה בבית. ובאמת 18% מדווחות שהן מדליקות, ו-16% מדווחות שאחרות מדליקות. אחוז דומה. אבל תראו את הפער ביחס ללבישת ציצית. רק 2% דיווחו לנו שהם לובשים, אבל 21% דיווחו שחברים לובשים ציצית.
בעצם, זה דבר שאפשר היה להבין לבד, אבל לפעמים שוכחים לחשוב עליו. כשיש בבית הספר שלושה נערים, או עשרה, שמחליטים להניח תפילין בהפסקה – ויש מנהלת שכן או לא מרשה לעשות את זה – ואז שר החינוך (ברכות על המיקום הגבוה בפריימריז) מודיע שיורה על היתר להניח תפילין בכל בית ספר – ואז קמים ועדי הורים וצועקים שלא יעלה על הדעת – וכן הלאה וכן הלאה – יש הרבה מאוד רעש שמשכיח מציאות פשוטה: עשרה מניחים תפילין, או אפילו ארבעים, אבל כנראה שיש לצידם גם ארבע מאות, או שש מאות, שלא מניחים תפילין. הרעש מעורר את הרושם שפתאום, בוקר בהיר אחד, בגלל הטראומה של המלחמה, או בגלל דברים אחרים שצריך להבין מה הם, בני הנוער בבתי הספר הממלכתיים החליטו להניח תפילין. המציאות היא שפתאום, בוקר בהיר אחד, בגלל הטראומה של המלחמה, או בגלל דברים אחרים שצריך להבין מה הם, יש כמה בני נוער בבתי ספר ממלכתיים, לא רבים במיוחד, שהחליטו להניח תפילין.
כל זה לא סותר את העניין שיש בעובדה שכמה בני נוער בחינוך הממלכתי החליטו להניח תפילין. היא כשלעצמה חשובה, או לפחות מסקרנת. היא בוודאי מעידה על משהו. או מאותתת על משהו. או רומזת למשהו. ומצד שני, קשה לדון במשהו הזה כשמסביב יש כל כך הרבה רעש, וכשה״התחזקות״ של בני נוער לא דתיים נראית בשיח הציבורי כמו היפופוטם גדול, כשהיא בעצם ארנבת קטנה.
שורה תחתונה, בניסיון לתאר את המצב כפי שהוא: בדומה למצב בקרב מבוגרים צעירים, ולמצב בכלל החברה הישראלית, אפשר לזהות בקרב בני נוער לא דתיים עלייה מסוימת בקיום מסורות יהודיות. העלייה אינה מתקיימת במקביל בכל הקבוצות, אלא בעיקר באלה מהן שהייתה להן מראש זיקה חזקה יותר למסורת. למעשה, בקבוצה החילונית ביותר, ״חילונים לחלוטין״, שגודלה בכלל האוכלוסייה היהודית הוא בין רבע לשליש, ניכרת דווקא מגמה הפוכה של ירידה בקיום מסורות, וייחוס חשיבות פוחתת לזהות היהודית. כלומר, במקביל למגמה של התחזקות קיום המסורת היהודית בחלק מהקבוצות, ניתן להבחין גם בהעמקת הקיטוב בין הקבוצות. חלק עושים ״יותר״ וחלק דווקא ״פחות״. וכולם – כולנו – עושים הרבה רעש.
