לפני יום או יומיים קצת נטפלתי לסגנית שרת החוץ שרן השכל ברשת החברתית. השכל הסבירה מדוע תצביע נגד ״חוק יסוד: לימוד תורה״. אני שמחתי בהצבעה שלה – נגד – ונטפלתי להסבר שלה – למה נגד. זה היה הסבר טקטי בעיקרו. הסבר שחומק מדיון מהותי. ״חוק יסוד לימוד תורה הוא חוק חשוב״, כתבה השכל. ״התורה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי והמורשת היהודית שלנו. היא הבסיס לזהות מדינת ישראל. היא ההצדקה ההיסטורית לקיומנו כאן״. אם כך, מדוע תצביע נגדו? העיתוי לא מתאים. המניע לא מתאים. ״החוק מגיע בזמן מלחמה״, וגם אמור ״לתת הטבות״ למי שאינם משרתים את המדינה.
השכל לא הייתה הראשונה להציע הסברים מהסוג הזה להסתייגות שלה מהחוק. כמותה עשו רבים הפעם, ועשו רבים גם בסיבובים קודמים של דיונים על החוק. הפעם שעברה באה יום לאחר שעבר בכנסת התיקון (שנפסל אחר כך בבית המשפט) לחוק הסבירות. ושוב, העיתוי היה מפתח להתנגדות. “אחיי החרדים, אתם באמת חושבים שאתמול היה היום הנכון?”, שאל רטורית חבר הכנסת מתן כהנא. כמו השכל, גם הוא לא רצה לומר את הדבר שמסוכן יותר לומר. לומר שלימוד התורה חשוב למי שהוא חשוב, אבל לא בטוח שהוא חשוב למדינת ישראל. או לומר שלימוד התורה חשוב למי שהוא חשוב, אבל לא כל דבר חשוב צריך הצהרה חוקתית. להשכל כתבתי כך: נכון, התורה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי ומהמורשת היהודית. אבל זה לא אומר שצריך לעגן את לימודה בחוק. גם שתיית מים היא חלק חשוב מהחיים שלנו. גם נשימה סדורה. גם עשיית צרכים. אבל מסתבר שאפשר להסתדר בלי ״חוק יסוד: שתיית מים״ ובלי ״חוק יסוד: השתנה״. אנחנו שותים בלי חוק. נלמד תורה בלי חוק. או שלא נלמד. מה זה בכלל עניינו של המחוקק?
אני כמובן מיתמם. אני מבין מה עניינו של המחוקק. אני מבין מה עילתו האמיתית של החוק. אבל אני מזהה שמאחורי העילה הפסולה (לעקוף את חובת הגיוס) מסתתרת גם שאלה חשובה, או אמירה חשובה. השאלה היא האם במדינת ישראל לימוד התורה הוא מימוש של רצונו של הפרט או שמא מדובר במשימה לאומית. האם מי שיושב ולומד תורה, ולא משנה כרגע אם מדובר באברך, בתלמיד ישיבת הסדר, או בסטודנטית לרבנות רפורמית, הם שליחים שמממשים משימה שאנחנו הטלנו עליהם?
זו שאלה שהתשובה עליה מחייבת התייחסות לשאלות מרכזיות שנוגעות ליסודו של המעשה הציוני. במשך דורות רבים לומדי תורה מימשו את מה שנתפס בעיניהם של יהודים רבים כייעוד המרכזי של העם היהודי. הציונות שינתה את הייעוד הזה. היא לא בהכרח דחתה את לימוד התורה, אבל במידה רבה ביקשה לבטל אותו כיסוד המרכזי – ולהציב במקומו יסוד חדש: מעשה הבניין הלאומי. סופרים והוגים כתבו טקסטים חדשים בשירותו של היסוד החדש. הם הביטו בשילוב של צער, חמלה והסתייגות על מי שנותרו באולמות הלימוד שבהם הודגש היסוד הישן, מי שנותרו למלא משימה שפג תוקפה.
קבוצות מרכזיות בציונות החילונית הזיזו את התורה (ובעיקר את התורה שבעל פה) לשוליים והחליפו אותה בהגשמה. הציונות הדתית שימרה את התורה, אך גם היא עשתה זאת עשתה זאת בחיבור מהודק להגשמה. המעשה הציוני אינו מעשה של לימוד, הוא מעשה של הגשמה. ובדיוק את המעשה הזה החרדים מאתגרים. הם מעולם לא התמסרו לו. לא למעשה הציוני החילוני, שהייתה בו מידה רבה של נטישה של התורה, ולא למעשה הציוני הדתי, שהכניס את לימוד התורה לתוך מסגרת של הגשמה.
לכן, ההתנגשות של ״חוק יסוד: לימוד התורה״ בחוק שמחייב גיוס של כלל האזרחים לצה״ל אינה רק התנגשות טקטית – כמה ישרתו ומאיזה מגזר. זו התנגשות רעיונית שיורדת לשורש האתוס הציוני. החוק שיזמו החרדים, ועבר קריאה ראשונה הוא אתגר מתריס כלפי האתוס של הרוב הציוני.
הספר על האתגר החרדי: בואו לקרוא
מי הם שליחי הציבור של הישראלים? רוב גדול מאיתנו מזהים את השירות הצבאי כביטוי היסודי והחשוב ביותר של זהות יהודית-ציונית. עבור רובנו, השירות בצה”ל אינו עניין פורמלי. מעשרות משאלים וסקרים עולה הסכמה ששירות בצה״ל לא דומה לחובות אזרחיות כמו תשלום ארנונה, או עצירה בתמרור אדום, או דיווח אמת למס הכנסה. השירות בצה״ל הוא חובה אזרחית שנעטפה במעמד של מעין-קדושה.
זו קדושה מיוחדת – ובלעדית – לשירות הצבאי. אין חובה אזרחית שדומה לה בעיני היהודים בישראל. באים החרדים ומעמידים לה קדושה מתחרה. כבר ניסחתי פעם את הטענה הזאת באופן הבא: היא מבקשת לקבוע – בחוק יסוד – בחוק מדינה – בהכרזה גלויה של הרוב הציוני – שהחלוץ הגלילי יוסף טרומפלדור, שיצא לשפוך את דמו על הגנת הארץ, עומד על אותו מישור של שליחות עם האברך יוספל׳ה, שבחר להישאר בכולל של היישוב הישן בירושלים. היא מבקשת לקבוע שערך מעשהו של גיבור ישראל רועי קליין, שקפץ על רימון נפץ כדי להציב את חיי חייליו, אינו בהכרח עולה על זה של מעשהו של האברך מוטל׳ה, שממית את עצמו באוהלה של תורה. זאת המשמעות העקרונית, המהותית, של ״ליצור מאזני צדק אל מול ערכי יסוד אחרים במדינה״ כפי שקובעת הצעת החוק. המשמעות היא עיקור של המעמד הבלעדי שיש היום לעשייה (השירות) – לטובת ״מאזניים״ שקובעות משקל מתחרה ללמידה.
אפשר כמובן לבטל את הדיון העקרוני הזה, ולתמוך בחוק, כי למי אכפת (הוא מותיר בידי בית המשפט את הפרשנות, ובהחלט ייתכן שלא תהיה לו שום השפעה מעשית), או להתנגד לחוק, כי זה לא הזמן וזו לא המטרה הראויה. אפשר – אבל לא בטוח שזה הדבר הנכון לעשות. ישראל נמצאת בעיצומו של דיון מהותי על דרכה ועתידה, ו״חוק יסוד: לימוד תורה״ הוא הזדמנות לבירור רעיוני שחורג מהקרב הטקטי.
האם לומד התורה דומה לסטודנט לפיזיקה, או לרפואה – מי שלומד מטעם עצמו, ולמען עצמו, גם אם אנחנו מעודדים אותה ומכירים בתרומה אפשרית שלו לחברה ולמדינה? או שלומד התורה יושב על אותם המאזניים שעליהם יושבים החיילים – מי שנשלחו למשימה על ידי העם ולמען העם? ההבדל איננו דק. ההבדל גדול.
