אוגוסט 2001. בפיג’י, מדינת איים באוקיינוס השקט, נערכות בחירות לפרלמנט. אחד הנבחרים הוא ג’ורג’ ספייט. הוא לא ניהל קמפיין. הוא לא הופיע בטלוויזיה. הוא ישב בכלא. שנה קודם לכן עמד בראש הפיכה, והחזיק את ראש הממשלה וחברי הפרלמנט כבני ערובה. עכשיו, מהתא, הוא נבחר.
זה מעניין כשלעצמו, אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שיטת הבחירות שבאמצעותה הוא נבחר. שיטה שתוכננה בקפידה, על ידי מומחים מהשורה הראשונה, בהשראת הפוליטולוג, איש מדע המדינה, דונלד הורוביץ, במטרה אחת: לתגמל מתינות. לדחוף פוליטיקאים משתי הקבוצות האתניות היריבות – ילידי פיג’י והצאצאים של מהגרים מהודו – לחזר אחרי בוחרים מהקבוצה השנייה. להעניש קיצוניים. השיטה הזאת, בבחירות השניות שבהן הופעלה, שלחה לפרלמנט את האיש שניסה להפיל את הדמוקרטיה.
המאמר הזה מתבסס על פרק חדש בפודקסט הקיפוד והשועל. הוא מכיל רק חלק זעיר מתוכו. אנחנו כמובן ממליצים על הפרק החדש, שהוא חלק מסדרה קצת שאפתנית, חמישה פרקים בעשרה ימים, שכולם עוסקים בענייני בחירות, אבל לא בפרטי הבחירות שלנו, שעליהם אפשר לקרוא בלי סוף (גם כאן במדד), אלא על בחירות במקומות אחרים, בזמנים אחרים, ועל שאלות גדולות שעולות מהן.
הפרק שבו ספייט מככב הוא פרק על שיטת הבחירות, נושא שאנחנו עוסקים בו גם בישראל בלי סוף. כל מערכת בחירות מולידה תוצאה. כל תוצאה מולידה תסכול. כל תסכול מוליד הצעה לשינוי השיטה. אולי – אם רק נעשה את זה קצת אחרת – נגיע לאיזון המושלם שכל הבוחרים יהיו מרוצים ממנו. אולי – זה לא אנחנו הבעייה, לא העמדות שלנו, לא הבחירות שלנו, לא ההצבעות שלנו וסדרי העדיפויות שלנו. אולי זו השיטה. טוב להאשים את השיטה. כי אם השיטה אשמה, הבוחרים לא אשמים. הם חכמים, השיטה מפריעה להם לממש את חוכמתם.
אחרי כל סבב בחירות עקר, יוצאת בת קול משמיים (או ממכוני מדיניות ומחקר, שזה כמעט אותו דבר) ונושאת בשורה. צריך לשנות. להעלות אחוז חסימה, להוריד אחוז חסימה, לעבור למתכונת אזורית, למתכונת של בחירה מדורגת, בחירה ישירה, חוקה, וכן הלאה כיד הדמיון הטובה. אין בעיה עם כל זה כמובן. אפשר לשנות את השיטה. לפעמים אפילו רצוי לשנות אותה. ארנד לייפהארט, מגדולי חוקרי הדמוקרטיה, כתב שהבחירה בשיטת בחירות היא ההכרעה החוקתית החשובה מכולן. ויש לא מעט ראיות שהוא צודק.
אבל איך בדיוק שינוי השיטה משפיע על תוצאת הבחירות? לזה התשובה מסובכת. האם מי שמשנה את השיטה יודע לאן הוא חותר ומשיג את מטרתו? כדאי לעיין בכמה תקדימים היסטוריים. האם מי שאומר “אם נעשה X נקבל Y” אכן עושה איקס ומקבל וואי? בפרק הפודקסט שהזכרתי אני עוסק בהרחבה במקרים של שלוש מדינות, באמצעות עיון בכמה ספרים ומאמרים אקדמיים שבחנו את מה שקרה בהן. אם אתם לא חובבים של האזנה אחסוך לכם שעה וחצי (אם כי, חבל שלא תשמעו את הסיפורים במלואם): התשובה היא לא. ברוב המקרים לא. לפעמים התוצאה שמתקבלת כאשר השיטה משתנה היא ההפך הגמור ממה שתוכנן.
מקרה מבחן: פולין, 1989. הקומוניסטים יושבים עם אנשי תנועת המחאה – בהמשך מפלגה – סולידריות סביב שולחן עגול ומסכמים על מתכונת של בחירות חצי־חופשיות: בסיים, הבית התחתון, רק שליש מהמושבים יהיו פתוחים לתחרות. בסנאט, הכול פתוח. את שיטת הבחירות – שיטה רובנית, שלפיה מי שמקבל רוב במחוז זוכה – בחרו הקומוניסטים בעצמם. זו היתה דרכם להגן על השלטון הקומוניסטי. הם חשבו שהשיטה שהם מעצבים בקפדנות תגן עליהם. במחוזות קטנים, מול מועמדים מקומיים מוכרים, הם יחזיקו מעמד. החוקר מארק קמינסקי בדק במאוחר מה קרה לקומוניסטים באותה תקופה, ומצא שהם הוזהרו לא פעם ולא פעמיים שהשיטה שהם מסכימים לה עלולה להיגמר מבחינתם בקטסטרופה. היו אזהרות בעל פה, היו אזהרות גם בכתב. העירו אותם. משכו בכנף בגדם. הם לא הקשיבו. התוצאה: סולידריות זכתה ב־160 מתוך 161 המושבים שהיו פתוחים לתחרות, וב־99 מ־100 מושבי הסנאט. השיטה שנבחרה כדי להאט את הקריסה הקומוניסטית האיצה אותה. הקומוניסטים הרכיבו את הפצצה שפירקה אותם.
זה לא נגמר. באותה פולין, שנתיים אחר כך, השיטה שונתה לשיטה יחסית כמעט טהורה, בלי אחוז חסימה. עשרים ותשע רשימות נכנסו לסיים. הגדולה שבהן קיבלה כ־12 אחוז. אז ב־1993 תיקנו שוב, הפעם עם אחוז חסימה של חמישה אחוזים, כדי לייצב. ומה קרה? מפלגות הימין, יורשות סולידריות, התפצלו, רצו בנפרד, ורובן נפלו מתחת לאחוז החסימה. כשליש מהקולות בפולין הלכו לפח. ומי ניצח בגדול? יורשי המפלגה הקומוניסטית, שזכו בכ־20 אחוז מהקולות וביותר מ־37 אחוז מהמושבים. ארבע שנים אחרי שהקומוניזם נפל, שינוי שיטה שנועד לייצב את הדמוקרטיה החזיר לשלטון את מי שהדמוקרטיה הפילה.
ואם פולין היא סיפור על פוליטיקאים שניסו לתפור שיטה לטובתם וטעו. פיג’י, שבה פתחנו, היא סיפור מתעתע עוד יותר: שם לא פוליטיקאים אינטרסנטים ותככנים עיצבו את השיטה, אלא ועדת מומחים, בסיוע ממדינות אחרות. ובכל זאת, כפי שהחוקרים ג’ון פרנקל וברנרד גרופמן הראו, השיטה שהייתה אמורה להזרים קולות לכיוון המרכז – קרי, למתן מתחים אתניים וחברתיים, ולעשות את הפוליטיקה של פיג׳י קצת פחות שבטית (או הרבה פחות) – ניתבה את הבוחרים לקצוות. לא נאריך כאן בסיבות, אבל נזכיר כדוגמה שהם שאלו כמה אלמנטים של השיטה מאוסטרליה, שבה לא הייתה בעיה מיוחדת. אבל מה שעבד באוסטרליה לא בהכרח יצליח בפיג’י, כי פיג’י היא לא אוסטרליה, ושיטה לא פועלת בוואקום. היא פועלת בחברה, והחברה משנה את מה שהשיטה עושה.
בצ’ילה, אולי המקרה המטריד מכולם, זה שצריך לעיין בו בקפידה לפני שמשנים את השיטה, קרה דבר שאף אחד לא יודע להסביר. כלומר, החוקרים עצמם לא בטוחים מה קרה. ב-2015 ביטלה צ’ילה את שיטת הבחירות שהוריש לה פינושה. השיטה ההיא הייתה מוזרה: בכל מחוז נבחרו שני נציגים בלבד, ורשימה יכלה לזכות בשניהם רק אם קיבלה יותר מכפליים מהקולות של הרשימה השנייה. בפועל כמעט בכל מחוז זכה גוש אחד במושב וגוש שני במושב השני. למפלגה שלישית לא היה סיכוי, והפוליטיקה הצ’יליאנית קפאה לשני מחנות. השיטה החדשה הגדילה את המחוזות ואת מספר הנציגים בכל אחד מהם, ופתחה את הדלת למפלגות קטנות.
אחרי הבחירות הראשונות בשיטה החדשה הפרלמנט התפצל לרסיסים, וכולם ידעו למה: בגלל הרפורמה! אלא שהחוקר קנת בנקר, שבעצמו כתב כך, בדק שוב כמה שנים מאוחר יותר והגיע למסקנה שהוא – וכל השאר – טעו. הפיצול שבא לידי ביטוי אחרי הרפורמה התחיל למעשה עוד לפני הרפורמה, עוד בשיטה הישנה. כלומר אפשר שהרפורמה גרמה לפיצול, ואפשר שהיא רק הגיעה בזמן כדי לשאת בנטל האשמה. ואם אי אפשר לדעת בדיעבד מה השינוי עשה, איך בדיוק נדע מראש מה השינוי יעשה?
כמובן, לא צריך לנסוע רחוק כדי למצוא דוגמאות לשינוי שיטה שלא הוליד את התוצאה שקיוו לה, או ציפו לה. ב־1996 בחרנו בבחירה ישירה לראשות הממשלה. המטרה: ראש ממשלה חזק, מפלגות גדולות, פחות סחטנות. התוצאה: הבוחרים פיצלו את הקול, ראש ממשלה בפתק אחד ומפלגה סקטוריאלית בפתק השני. שתי המפלגות הגדולות ירדו יחד מ־76 מושבים ב־1992 ל־45 ב־1999. ראש הממשלה הישיר היה חלש יותר מכל קודמיו. ביטלנו את השיטה אחרי שלוש מערכות בחירות. המפלגות הגדולות מעולם לא חזרו לגודלן מלפני השינוי.
ב־2014 הועלה אחוז החסימה ל־3.25 אחוזים. המטרה, לפחות של חלק מהמחוקקים, הייתה להקשות על המפלגות הערביות. התוצאה: הן התאחדו לרשימה משותפת, וזכו ב־13 מושבים, ואחר כך ב-15. יותר מאי פעם.
האם המסקנה היא לא לשנות? ודאי שלא זו המסקנה. לפעמים השיטה באמת מפריעה לתפקוד תקין של המערכת הפוליטית. לפעמים היא מתאימה לחברה אחרת ולא לזאת שאנחנו חיים בה. המסקנה צנועה יותר: קצת יותר ענווה. מי שמציע שינוי שיטה צריך להתייחס לא רק לתוצאה שהוא מקווה לה, אלא גם לשאלה מה יקרה כאשר הפוליטיקאים, שהם יצורים ערמומיים, ימצאו דרך לעקוף את השיטה החדשה, כפי שמצאו תמיד – ולהשיג את התוצאה שהם רוצים להשיג. מי שמציע שינוי צריך לזכור שהוא לא הראשון. קדמו לו הקומוניסטים בוורשה, המומחים בפיג’י, המתקנים בסנטיאגו, וכמה אדריכלים של רפורמות אצלנו. לכולם הייתה תיאוריה. לכולם היה ביטחון. כולם נתקלו בהפתעה.
ג’ורג’ ספייט, אגב, לא ישב בפרלמנט. הבחירה בו בוטלה, על פי חוק, כי הוא לא הצליח להגיע לישיבות (ככה זה כשיושבים בכלא).
