הנה הסעיף שעליו יתנהל ויכוח גדול. זה, כמובן, אם לסמוך על הדיווח בעיתון וושינגטון פוסט, ועל הדלפות נוספות מתוך תוכנית הנשיא דונלד טראמפ לסיום המלחמה בעזה. ציטוט, עם תוספות מבהירות: הממשל הזמני ברצועה יכלול “פלסטינים מוסמכים ומומחים בין-לאומיים”. הממשל הזה ״ייתמך ויהיה תחת פיקוח של גוף בין-לאומי חדש שיוקם על ידי ארה״ב בהתייעצות עם גורמים נוספים״. במקביל לפעולת הממשל הזמני ״הרשות הפלסטינית… תבצע רפורמות פנימיות עד שייקבע כי היא מסוגלת להשתלט על עזה״.
זהו. זה הסעיף: הוא קובע דבר לא נוח לישראל, או לפחות לממשלתה – אבל בעצם גם לשיעור משמעותי מהציבור בישראל. בסופו של דבר, זאת התוכנית, הרשות הפלשתינית תקבל לידיה את ניהול רצועת עזה. הוא קובע גם דבר נוח לישראל: הרשות הפלשתינית תקבל את הרצועה לאחר שתעבור רפורמה, שטיבה לא לגמרי ברור, ולאחר שיוחלט, לא ברור על ידי מי, שהיא מסוגלת להשתלט על הרצועה.
כלומר: מצד הצהרת הכוונות יש כאן דבר שישראל כרגע מתנגדת לו. מצד לוח הזמנים יש כאן דבר שמי יודע אם, כיצד ומתי יוגשם.
מכאן יתחיל התמרון של נתניהו. לא תמרון מול טראמפ. אם טראמפ יתעקש שכך יהיה כתוב בהסכם, כך יהיה כתוב בהסכם. אם טראמפ יתעקש שישראל תקבל את ההסכם, ישראל תקבל את ההסכם. במצב הדברים הנוכחי, אין לישראל הרבה ברירות. לא נותרו לה ידידים אחרים להישען עליהם, ושמירה על הידידים שנותרו היא דבר הכרחי. אם כך, מול מי נתניהו יתמרן? מול הציבור הישראלי, ובמיוחד מול התומכים שלו. את אלה יצטרך לשכנע שלהצהרת הכוונות – שליטה של הרשות – אין משמעות – ושלעומת זאת ללוח הזמנים – שדוחה שליטה עד השלמת רפורמה – יש משמעות. הוא ינסה לשכנע את הישראלים, ובעיקר את תומכיו, שטראמפ לא מתכוון ברצינות להשליט את הרשות על הרצועה, ושגם אם הוא מתכוון לזה הרשות לא תעשה את מה שצריך, ושגם אם תעשה את מה שצריך, זה ייקח המון זמן ועד אז ישראל תמצא כבר דרך אחרת למנוע את זה. ובנוסח של פעם: נתניהו ינסה לשכנע את הישראלים שבעניין הרשות הפלשתינית אפשר להגיד כן, כי עד שזה יגיע, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות (ותחליטו אתם מי הנמשל המדוייק במשל הזה).
התמרון הזה הכרחי, משום ששליטה של הרשות ברצועת עזה הוא דבר שהרבה מאוד ישראלים, לפחות נכון למה שבדקנו לפני חודש, לא מסכימים לו. למעשה, המצב הוא כזה: ארבעה מכל עשרה ישראלים אומרים לשליטה של הרשות ״לא בכל תנאי״. אפשר להניח שגם לא בתנאי שתהיה רפורמה ברשות. כרבע מהישראלים מסכימים לזה (24%). נותרו כשליש שאמרו ״יכול להיות שמסכימ/ה לזה לטובת השגת מטרות אחרות״ (36%). כלומר, יש שישים אחוז של ישראלים שמוכנים לקבל, לטובת מטרות מסוימות, מציאות של רשות פלשתינית ברצועה. לכאורה, רוב סביר, בהינתן הנסיבות המסובכות והדילמות הקשות והאווירה המקוטבת. אלא ש…
אלא שהרוב הזה מורכב כמעט כולו ממתנגדי קואליציית נתניהו. מקרב תומכי הקואליציה, כמעט כל מי שהשיב לסקר אמר שלא יסכים לשליטה של הרשות בעזה ״בשום תנאי״. כך אמרו 82% מתומכי הליכוד. כך אמרו 80% מתומכי ש״ס. כך אמרו 94% מתומכי הציונות הדתית ו-93% מתומכי עוצמה יהודית. מי שכנע אותם ששליטה של הרשות בעזה היא דבר שלא יעלה על הדעת? נתניהו שכנע אותם, כולל לפני שלושה ימים, בנאומו באו״ם. ״אני רוצה לומר משהו אחר״, אמר. ״הדחייה הזו של מדינה יהודית לא חלה רק על חמאס. היא חלה גם על מה שנקרא הרשות הפלסטינית המתונה. אתם צריכים לדעת שהרשות הפלסטינית משלמת למחבלים כדי לרצוח יהודים. ככל שהמחבלים רוצחים יותר יהודים, כך הרשות הפלסטינית משלמת יותר. הרשות הפלסטינית קוראת לבנייני הממשלה שלה, לכיכרות הציבוריות שלה, לבתי הספר שלה על שם רוצחי היהודים ההמוניים, שאותם היא מפארת כשהידים… ׳אבל, אבל, אבל׳, שוב, ׳אבל׳ שאני שומע מהמנהיגים המערביים. הם אומרים לי שהרש”פ הבטיחה לנו שהיא תבצע רפורמות. ׳ואני יודע שהפעם, ראש ממשלה, זה יהיה אחרת׳. כן, בטח. אנחנו שומעים את ההבטחות האלה במשך עשרות שנים. הם תמיד מבטיחים. הם אף פעם לא מקיימים…״
בואו לחשב בעצמכם את ממוצע הסקרים של המדד
נתניהו אמר בעבר, במפורש: “ביום שאחרי המלחמה בעזה, לא יהיה שם חמאס ולא רשות פלסטינית”. על זה יהיה הויכוח. לא על חמאס כמובן, על חמאס יש הסכמה, שאסור שישלוט. רוב גדול של ישראלים, כולל מתנגדי נתניהו, מסכימים לזה. גם טראמפ מסכים לזה. על הרשות יהיה ויכוח, ועל השאלה למה הכוונה ״ביום שאחרי המלחמה״. מילולית – גם תוכנית טראמפ אומרת שהרשות לא תשלוט בעזה ״ביום שאחרי המלחמה״. היא תשלוט בעזה ביום שאחרי שתעבור רפורמה ותוכיח שהיא יכולה לשלוט בעזה. כך שנתניהו יוכל לומר – הבטחתי וקיימתי. ביום שאחרי, אין חמאס ואין רשות (זה, כמובן, בהנחה שתוכנית טראמפ לא רק תתקבל אלא גם תהפוך למציאות). אבל יהיו גם מי שיוכלו לומר לו – הבטחת ולא קיימת. נכון, ״ביום שאחרי״ במובן של ״יום״ הרשות לא תהיה שם. אבל ״ביום שאחרי״ במובן של מהות – מי בסופו של דבר ישלוט בעזה לפי התוכנית – הרשות היא שאמורה לקבל את הניהול לידיה.
דיון קטנוני? בהחלט ייתכן שזה דיון לא מעשי. כי התוכנית של טראמפ עוד לא התקבלה, לא על ידי ישראל (שתקבל אותה) ולא על ידי חמאס (שבכלל לא בטוח שיקבל אותה). כי גם אם התוכנית תתקבל, לא בטוח שאפשר יהיה להתחיל לממש אותה. כי גם אם אפשר יהיה להתחיל לממש אותה, לא ברור שאפשר יהיה להמשיך. הנסיבות ישתנו, מי יודע מה יקרה. בינתיים, הרשות תצטרך לעבור רפורמה. לא ברור מה היא כוללת וכמה זמן תיקח. ואז יהיה צורך לוודא שהיא מסוגלת לקחת את ניהול עזה לידיה. לא בטוח שבאמת תוכל. וגם אם תוכל, לא בטוח שישראל תסכים שהיא יכולה – או שארה״ב תסכים. וגם אם כן, לא בטוח שתעמוד במבחן המעשה, וכן הלאה. כך שבמבחן המעשי, יכול להיות שכל הדיון הזה מיותר. אפשר פשוט לומר: ״אין בעיה – שיהיה כמו שטראמפ מציע״ בהנחה שמה שהוא מציע לא יתממש.
ומצד שני… להצהרת כוונות יכול להיות מחיר. מה יקרה אחרי חילופי ממשל בארה״ב? מה יקרה כאשר יבואו לישראל עוד שנה, או שנתיים ויאמרו ״חתמתם שתאפשרו לרשות לקבל את עזה״? מה יקרה אם הפעם באמת תהיה רפורמה ברשות – והרי ישראל מתנגדת לשלטון הרשות בעזה לא רק בגלל הצורך ברפורמה אלא גם בגלל ששלטון של הרשות בעזה מקרב את האפשרות – האיום, התקווה, כל אחד וטעמו – של מדינה פלשתינית.
אז על זה יהיה הוויכוח. האם להסכים לאמירה סמלית, שאולי יש לה משמעות לטווח הארוך – כדי להרוויח את סיום המלחמה ויציאה לדרך חדשה בטווח הקצר. מה יאמר נתניהו לרוב הישראלים, זה קל לדעת. מה יאמר לתומכיו, במפלגתו שלו ובשאר מפלגות הקואליציה, זה יהיה מעניין לראות. כרגע – כל אלה נחרצים נגד שלטון הרשות בכל תנאי. מה יחשבו בעוד חודש או חודשיים? הנה, מבחן מעניין לכוח השכנוע של המנהיג.
האזינו: מתי באמת נברא העולם
