מה מסוכן לעתיד האנושות? אפשר לדמיין פגיעת מטאור גדול, כמו זה שהשמיד את הדינוזאורים. אפשר לדמיין מגפיה קטלנית, כמו המוות השחור במאה ה-14. אפשר לדמיין עוד כל מיני תסריטי זוועה. כשם ספרו של פודקסטר ההיסטוריה הפופולרי דן קרלין: ״הסוף תמיד קרוב״. ובכל זאת, בכל דור יש סכנות שמדברים עליהן יותר ויש שפחות. יש סכנות שנדמה שחלפו, ויש שנדמה שהתגברו. לפני כמה ימים, כלי תקשורת בישראל העלו כותרות על מה שאמר יובל נוח הררי על ישראל והפרוייקט הציוני בראיון לניו יורק טיימס. והוא באמת אמר כמה דברים יחסית מטרידים. אבל – רוב מה שאמר בראיון ההוא, שאם יש לכם סבלנות לאנגלית כדאי בהחלט לשמוע (ואם תתרגזו, לא נורא, גם לשמוע דברים שמרגיזים אתכם זה לפעמים חשוב), בכלל לא נגע לישראל. רובו נגע להשפעה האפשרית של הבינה המלאכותית על המין האנושי.
באמריקה, שאין לה אויבים על הגדרות להתעסק איתם, השיח על סכנת הבינה המלאכותית רווח מאוד. בקולג׳ים החלו להישמע קריאות בוז לעבר נואמים שיש להם קשר לפיתוח בינה מלאכותית. כמה מהיזמים שמפתחים אותה נאלצו לתגבר את האבטחה סביבם, לא רק משום שיש להם המון כסף, ומישהו עלול לשדוד אותם, אלא משום שיש לא מעט אמריקאים שתחזיות אפלות על סוף האנושות מערערות אותם עלולים לפגוע בהם. מחצית מהאמריקאים אומרים שהם יותר ״מודאגים״ מאשר ״נלהבים״ מהעלייה בשימוש בבינה מלאכותית בחיי היומיום.
ומה אצלנו? 38% מאיתנו חושבים שפיתוח הבינה המלאכותית מסוכנת לעתיד. סקר JPPI אפשר למשיבים להציב את רמת הסכנה על סולם מ-1 עד 5. זה שיעור המשיבים שדירגו את הסיכון כ-4 או 5. בקרב הערבים, תחושת הסכנה חריפה יותר: 57% דירגו אותה גבוה. בקרב היהודים: 32%. פער גדול. לא בטוח שאני יודע להסביר ממה הוא נובע.
השאלה על סכנת הבינה המלאכותית היתה אחת מארבע שאלות על סכנות לעתיד האנושות. ארבעה נושאים שמדובר בהם כנושאי פוטנציאל של ״דומסדיי״. סכנת הגרעין, הרשתות החברתיות, התחממות האקלים, וכאמור, הבינה המלאכותית. מכל אלה, אחד באמת מדאיג את הישראלים הרבה יותר מכל האחרים – הגרעין. אולי זה בגלל המצב כרגע, שמבליט מאוד את נוכחותו, אולי בגלל המצב תמיד – ישראלים דואגים ממה שקורה בסביבתם הרבה יותר מאשר ממה שקורה ב״עולם״. כך או כך, 84% מהישראלים דורגו את סכנת הגרעין בציון 4 או 5. 65% מהם דירגו אותה כ-5. זה יותר מפי שתיים מכל סכנה אחרת שדירגו. רשתות חברתיות: 28% דורגו כ-5. התחממות גלובלית: 26% דירגו כ-5.
נתעכב על התחממות גלובלית. 48% מהאמריקאים מדרגים את ההתחממות כ״סכנה רצינית״. בקנדה, 60%. גרמניה – 67%. יפן – 78%. ברזיל – 77%. מכון פיו, שדגם את כל המדינות, עשרים וחמש בסך הכל, קבע ציון ממוצע עולמי של 67% שמכנים את ההתחממות סכנה רצינית, עוד 24% שאומרים ״סכנה מסויימת״, ו-9% שאומרים ״לא סכנה״. אם נאמר שהמקבילה הישראלית ללא סכנה זו דרגה 1 בסולם – אז יש 12% כאלה. אם נאמר שדרגות 2 ו-3 הן ״סכנה מסויימת – מדובר ב-39%. וכאמור, סכנה גדולה, דרגות 4 ו-5: 49%. די דומה לאמריקאים, נמוך לעומת מדינות רבות אחרות, ולעומת הממוצע העולמי.
במה עוד אנחנו דומים לאמריקאים? בקיטוב העמוק ביחס שלנו להתחממות הגלובלית. בניגוד לסכנת הגרעין, שנמצאת פחות או יותר בקונצנזוס חוצה מחנות, שאי אפשר ללמוד ממנו הרבה על הפוליטיקה הישראלית, ההתחממות הגלובלית היא נושא פוליטי. יש גוש ישראלי שסבור שיש התחממות ושהיא מסוכנת, ויש גוש ישראלי שסבור שאינה מסוכנת. עד כדי כך, שאפשר לעשות את התרגיל המשעשע: אמור לי מה דעתך על ההתחממות הגלובלית, ואומר לך מה דעתך על הממשלה, או על בנימים נתניהו, או על נישואים אזרחיים, או על ועדת חקירה ממלכתית למלחמה. בעצם – למה ״אפשר״? עשינו! בסקר שבו הופיעו השאלות על סכנות לעתיד האנושות הופיעו עוד הרבה שאלות אחרות. אז חישבנו את הדבר הבא: אם את או אתה חושבים שהתחממות גלובלית היא סכנה גדולה – מה הסיכוי שתחשבו גם עוד כל מיני דברים. במקביל, חישבנו גם מה הסיכוי שאתם חושבים את אותם דברים אם להערכתכם ההתחממות הגלובלית אינה סכנה גדולה. כלומר – מה חושבים ה״ספקנים״ על נושאים אחרים (סקפטים הם מי שסימנו 1 ו-2), ומה חושבים ה״מודאגים״ על נושאים אחרים (דרגות 4 ו-5). הגרף שאתם רוצים מלמד את הדבר הבא (וזו דוגמה, את השאר תבינו לבד):
מה אתם יודעים על החברה החרדית? בואו לבחון את עצמכם
אם אתם ספקני אקלים, יש 28% סיכוי שאתם תומכים בנישואים אזרחיים בישראל. אם אתם מודאגי של אקלים, יש סיכוי של 84% סיכוי שאתם תומכים בנישואים אזרחיים. כלומר, יש פער של פי שלושה בסיכוי שאתם תומכים בנישואים אזרחיים, שאפשר לזהות על פי רמת הדאגה שלכם מהתחממות האקלים.
כמובן, אין שום קשר בין נישואים אזרחיים לבין התחממות כדור הארץ. אלה נושאים נפרדים, שלכאורה לא אמורה להיות זיקה ביניהם. ובאמת, ביחס לשלושת האיומים האחרים – גרעין, רשתות, בינה – כמעט אין קשר קבוע וברור בין קמת דאגה לבין דברים אחרים. אבל האקלים הוא מקרה מיוחד. וזה בגלל שהוא מקרה שעבר מכבסה של פוליטיזציה. ישראלים (וגם אמריקאים) לא בוחנים את סכנת האקלים כפי שהם בוחנים סכנות כמו גרעין או רשתות, הם בוחנים את סכנת האקלים דרך משקפת של זהות פוליטית, כאשר ברור שיש סדרה שלמה של נושאים אחרים שמקבילים לאקלים. באופן כללי המצב הוא שתומכי ימין לא מודאגים מאקלים, תומכי מרכז ושמאל מודאגים (מרכז, 56% מודאגים, ימין, 21% מודאגים).
זה אומר שאפשר להשתמש בשאלת האקלים כסוג של מפתח לבירור עמדות בנושאים אחרים. במקום לשאול: ״האם את רוצה שנתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה״, אפשר לשאול ״כמה את מודאגת מההתחממות הגלובלית״. במקום לשאול ״האם לדעתך ישראל מנצחת במלחמה״, אפשר לבקש ״דרג לי את רמת הדאגה שלך מההתחממות הגלובלית״.
בספר שהוצאתי לא מזמן, ״בעניין החרדים…״, יש השוואה של האתגר החרדי לאתגר האקלים, אבל זו השוואה שמתמקדת בעיקר במאפיין הדומה שלהם – שאלה אתגרים שמתפתחים לאט, ולכן לא תמיד ברור מתי הרגע שבו מוכרחים לטפל בהם. כמו שאת הטיפול בהתחממות אפשר לדחות משנה לשנה, כי בכל שנה השינוי מאוד קטן, ואין הרגשת חירום, כך המצב גם ביחס לאתגר החרדי, שההתקדמות שלנו נמדדת בצמיחה דמוגרפית מתמידה ואיטית של המגזר החרדי. אבל בעצם, אפשר להשוות בין שני הנושאים האלה גם בהיבט שהצגנו כאן: אתגרים שנסיבות פוליטיות מקשות מאוד על החברה להביט בהם באופן ענייני, לנתח אותם כפי שהם, ולא להצמיד אותם לסוגיות אחרות שאין להן קשר ישיר לאתגר עצמו. וכן, זה מסע קצת מפותל, שהתחלנו במטאורים, ביובל נח הררי, בבינה מלאכותית, וסיימנו באתגר החרדי. אבל בדיוק כמו שהסקר מלמד, בסוף מתברר שהכל קשור.
