קל מאוד להסביר מדוע התוכנית של דונלד טראמפ לשלום במזרח התיכון כנראה לא תעבוד. בחרו את הרעל העונתי החביב עליכם: דחייה מצד חמאס, התערבות של איראן, ויכוח אינסופי על פרטים קטנים שנותרו מעורפלים, קריסה של ממשלת ישראל, פיגוע טרור. בחרו את הרעל, ואפשר לומר: “בסרט הזה כבר היינו״. שלום במזרח התיכון הוא תמיד תקווה לעתיד. אף פעם לא מציאות בהווה.
קל להסביר גם את ההישג של טראמפ השבוע – וזה הישג מרשים. הוא הניח על השולחן חבילה שיש בה מספיק פרטים כדי לשמש מעין מפת דרכים להתקדמות. לא לגמרי מפורטת. לא לגמרי סגורה לכל פרטיה. לא מפה ברזולוציה מספקת כדי להתחיל בניווט ליעד, כן מפה שיש בה ציוני דרך, מבט כללי על המסלול – וגם יעד. וטראמפ אילץ את ישראל להסכים לה. והוא גייס קבוצה גדולה של מדינות ערביות ומוסלמיות שתומכות בה. האם חמאס בכלל יוכל לומר לא ולצאת מזה בשלום? אם טראמפ באמת הצליח לשכנע גם את קטר ואת טורקיה לעמוד לצידו – חמאס לא יוכל לומר ״לא״ ולצאת מזה בשלום.
קל להסביר למה לא, קל להסביר מה בכל זאת הושג, קשה לנבא לאן זה יוביל. התוכנית של טראמפ היא אמנם חבילה אחת, אבל יש בה בכל זאת שלושה מוטיבים מרכזיים שצריך להפריד ביניהם. המוטיב הראשון הוא ״סיום המלחמה״. זהו יעד קצר טווח: נסיגה ישראלית מסוימת, שחרור חטופים, זרימת סיוע הומניטרי, הקמת גוף ממשלי שינהל את עזה, נטרול חמאס ככוח חמוש, שיקום. אם טראמפ ישיג רק את זה – די בכך כדי לזכות אותו בפרס נובל הנכסף. סיומה של מלחמה ארוכה ואכזרית איננו עניין קטן.
אלא שטראמפ לא מסתפק בזה. הוא לא יכול להסתפק בזה, כי הסכמה לטווח הקצר מותנית באלמנטים של הטווח הארוך. מה שמוביל למוטיב השני בתוכנית – מעין ״שלום אזורי״. או אם תרצו: ״מזרח תיכון חדש״. צריך לומר: טראמפ נשמע אתמול קצת כמו שמעון פרס, בדיבורים הגדולים על החזונות הגדולים. אם המלחמה תסתיים, הסעודים והישראלים יוכלו להתקדם ליחסי שלום. ישראל וטורקיה יוכלו להפשיר את היחסים הקשים. מאזן כוח אזורי חדש יעוצב, כאשר איראן נדחקת לשוליים. הוא יחולל תנופה של מסחר, השקעות, פיתוח, תיירות – כל מה שטראמפ אוהב.
את המוטיבים הראשון והשני קל יחסית לאמץ. מי לא רוצה שהמלחמה תגמר והחטופים יחזרו. מי לא רוצה שלום אזורי ונופש הכול כלול באיסטנבול. אלא שיש גם מוטיב שלישי, קריטי, שהרבה תלוי בו. זהו המוטיב שמתומצת במשפט אחד בסופה של התוכנית: ״מסלול אמין למימוש זכות ההגדרה העצמית הפלסטינית ולמדינה פלסטינית״. האם נתניהו יוכל לשכנע את תומכיו להסכים לשלטון שמערב את הרשות הפלסטינית בעזה? כמו שכתבנו כאן שלשום כאן מתחיל הוויכוח הישראלי. טראמפ ויועציו מדמיינים רשות פלשתינית שמצליחה להתחדש, להתייעל ולקחת אחריות. נתניהו ורבים מתומכיו (וגם לא מעט ממתנגדיו) מדמיינים משהו אחר: רשות פלשתינית שלא מצליחה להשתנות, נשארת מושחתת ובלתי אמינה. רשות פלשתינית שאי אפשר להפקיד בידה את בטחון ישראל.
על אנשים ונשים, יפות ומכוערים. ספר חדש ומפתיע
המוטיב הראשון בתוכניתו של טראמפ, הקרוב ביותר לביצוע, מאותגר בעיקר על ידי שאלות מעשיות: האם חמאס יאמר כן, האם יוכל לשחרר את החטופים, האם יאפשר הקמת ממשלת טכנוקרטים שתשלוט, האם ישראל תיסוג, האם הגוף החדש יוכל לשמור על ביטחון. המוטיב השלישי של התוכנית, הרחוק ביותר לביצוע, נוגע בסמלים. לעת עתה, הוא לא יותר מחזון לעתיד. חזון שכבר נחזה בעבר ומעולם לא הבשיל לכדי מימוש. ובכל זאת – הוא מאלץ את הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל לחתום על הצהרה שהיא מתנגדת לה בחריפות: תהליך שמוצהר בו על יעד, על מסלול בעל התכנות, להקמת ״מדינה פלסטינית״. כמעט שלושים שנה לאחר רצח יצחק רבין על רקע תהליך אוסלו, שכביכול סימן מסלול דומה, יכול להיות שהמנהיג שנרצח התהפך אתמול בקברו – בחצי חיוך (ואם כבר: קיימנו שיחה מעניינת עם שני היסטוריונים לקראת יום השנה השלושים לרצח, שיחול בחודש הבא. זו הזמנה להאזנה – לחצו כאן).
לכאורה, התוכנית מציעה תמורה מייד בתחילתה: סוף למלחמה וחזרת החטופים. היא גובה גם מחיר, אבל רק לאחר זמן: מסלול אמין להקמת מדינה פלשתינית. אבל זו הצגה קצת מטעה. נכון – את המחיר המעשי של התמודדות עם השאיפה להקמת מדינה פלשתינית ישראל תשלם רק אולי, ורק בעתיד. אבל את המחיר הסמלי היא משלמת במזומן. היא חותמת, במו ידיה, על אמירה. וכן, הניסוח מפותל, מעורפל, חמקמק במתכוון. ניסוח עורך-דיני שמזמין התחכמות. ״בעוד ששיקומה של עזה מתקדם וכאשר תוכנית הרפורמה של הרשות הפלסטינית תיושם בנאמנות, ייתכן שלבסוף יתקיימו התנאים למסלול אמין למימוש ההגדרה העצמית הפלסטינית ולהקמת מדינה, שאנו מכירים בה כשאיפתו של העם הפלסטיני״.
ישראל לא מסכימה למדינה. היא מסכימה שמדינה היא אפשרות. והיא מסכימה רק לאחר שהרפורמה תיושם (מי יקבע אם היא יושמה). והיא מסכימה ש״ייתכן״ – לא בטוח שיתקיימו התנאים (מי יקבע אם הם מתקיימים). והיא מסכימה שמדינה היא ״שאיפתו של העם הפלשתיני״ – לא שלה. ההתחכמות הושתלה בבסיס התוכנית כדי לאפשר לנתניהו לקרוץ לציבור הישראלי ולומר לו ״הסכמנו שאולי בעתיד נסכים ואולי לא״. כלומר: לא הסכמנו. כלומר: המדינה הפלשתינית, שמצוינת במפורש בתוכנית האמריקאית, היא לא יותר מתעתוע שלעולם לא ימומש, אבל יאפשר לממש דברים אחרים בתוכנית. נתניהו יקרוץ לציבור הישראלי וירמוז לו שמדובר בתרגיל מחוכם. הנה, דיפלומט מנוסה ששוב הצליח לקבל תמורה בלי לשלם מחיר מלבד המחיר הכרוך בהצהרות מפותלות.
רוב הציבור הישראלי יסכים עם החלטתו לקבל את התוכנית כך או כך. הציבור אמנם חצוי בכמה עניינים חשובים. יש שרואים ברשות הפלשתינית רע במיעוטו לעומת חמאס. יש שרואים בה ישות זהה לחמאס. יש שאכפת להם יותר מעמדתו הביקורתית של העולם (כולל 40% מהאמריקאים שסבורים שישראל הורגת בכוונה חפים מפשע), ויש שפחות אכפת להם. אבל כמעט כל הישראלים עייפים. משנתיים של מלחמה, מחודשים במילואים, מאינסוף חרדות. כמעט כל הישראלים רוצים שקט. הם רוצים סוף. הם רוצים להאמין שלמישהו יש תוכנית. טראמפ אומר שיש לו. נתניהו אומר שהוא מקבל אותה. ומה עם הפלסטינים? לעת עתה, הם לא השחקנים המרכזיים בדרמה. נתניהו בונה על טקטיקה של דחייה. הארץ המובטחת של הפלשתינים היא כסף של מונופול. והוא רואה כסף אמיתי על השולחן. שטרות שצריך לקחת ולברוח.
יש סיבות טובות לבחור בדרך שבחר. יש סיבות טובות להניח שבחר נכון. יש סיבות מצויינות להניח שתוכנית טראמפ לא תוליד מדינה פלשתינית בעתיד נראה לעין כלשהו. ובכל זאת – בכל זאת אי אפשר לחמוק מהאירוניה. קבלת תוכנית טראמפ יכולה, תיאורטית, להפוך את נתניהו לישראלי שפרץ דרך חדשה לדבר שהוא עצמו הקדיש את כל הקריירה שלו למנוע.
האם מדובר בסיפור ציוני? בואו לקרוא על רוזה
