המאמר הוא אוסף של פסקאות מתוך מאמרים שכתבתי בעבר על צ׳ייני, בתוספת כמה חידושים נדרשים לימינו. צ׳ייני מת בגיל 84.
שלושה דברים הפכו את סגן הנשיא לשעבר ריצ’רד “דיק” צ’ייני לשק החבטות האהוב ביותר על כותבי הבדיחות של תוכניות הלילה האמריקאיות: נטייתו לפעול בחשאי מאחורי הקלעים, מצבו הבריאותי הרופף ותקרית הציד שבה ירה בטעות בפניו של חברו. ״כשהגיע האמבולנס לזירה, מתוך הרגל העלו את צ’ייני על האלונקה”, אמר אחד הבדחנים הללו בחיוך לאחר תקרית הירי, כשהוא משלב שניים מתוך שלושת האלמנטים הקומיים באישיותו של צ’ייני, הציד והבריאות. כאשר הנשיא ג׳ורג׳ בוש שלח את צ’ייני לניו אורלינס, אחרי הוריקן “קתרינה”, אמר קומיקאי אחר: “זה מה שהם צריכים שם בלואיזיאנה, עוד בן אדם שצריך עזרה רפואית דחופה?״.
לא מעט שנים חלפו עד שבריאותו הרופפת של צ׳ייני הכריעה אותו. בגיל 84. לפני יותר מעשור, בספר שכתב על תקופתו בממשל, התייחס גם למי שהספידו אותו מוקדם מדי. בין השאר סיפר, שכאשר שימש כסגן הנשיא הפקיד מכתב התפטרות חתום בכספת, למקרה שבריאותו לא תאפשר לו להמשיך לתפקד. ועוד סיפר על החלומות שפקדו אותו, כאשר שכב חסר הכרה לאחר ניתוח לב ב-2010. בחלומו, צ’ייני חי באיטליה, ומטייל ברחובות בחיפוש אחר קפה ועיתונים.
צ׳ייני – כך נכתב במשפט הראשון של ההספד עליו, בעיתון ניו יורק טיימס – נחשב בעיני רבים לסגן הנשיא בחזק ביותר בתולדות ארה״ב. מאז ימי ריצ’רד ניקסון והנרי קיסינג’ר לא היה שיתוף פעולה כזה של שני אמריקנים בתפקיד ציבורי. אולי משום שכמו במקרה של קיסינג׳ר, היה ברור שלצ׳ייני אין עתיד כנשיא. הסגנות היא תפקידו החשוב ביותר. בסגנות הוא צריך להשקיע את כל מרצו, בלי לחשוב על המדרגה הבאה. בוש וצ’ייני הנהיגו את ארה״ב בשנים של טראומה וחרדה, אחרי מתקפת ה-11 בספטמבר. הם הקימו מערכת של ארגוני ביטחון לאומי, שחלק מיורשיהם מתחו עליה ביקורת, אך לבסוף אימצו אותה. השפעת כהונתם ניכרת עד היום. בעיראק, בסוריה, בלוב, באיראן, גם בישראל. הם שסימנו את המזרח התיכון כזירה שארה״ב משקיעה בה אנרגיה רבה. ומאז שסימנו, כל מי שניסה לשנות כיוון נכשל. גם דונלד טראמפ מוצא את עצמו עסוק בזירה הזאת.
חלק ממי שחלקו לצ׳ייני את השבח על עוצמה יתרה באמת האמינו שהוא החזק ביותר בתפקיד אי פעם. אחרים חלקו לו שבח כדי לחלוק לנשיא שמעליו עלבון, ולהציג אותו כמריונטה של צ׳ייני המושך בחוטים. במציאות, בוש לא היה מריונטה, וצ׳ייני היה באמת חזק, בעיקר מ-2001 עד 2005. הכי חזק מכל סגני הנשיא, שרובם היו חלשים למדי. חלקם נטולי כל כוח. אל גור, שקדם לצ’ייני כסגנו של ביל קלינטון, נחשב גם הוא לסגן נשיא פורץ דרך בעוצמת השפעתו, אך היא לא התקרבה לזו של צ’ייני. ג’ו ביידן, כאשר כיהן כיום כסגנו של אובמה, זכה להשפעה בנושאים מסוימים, אך איש חשד שהוא הכוח האמיתי שמאחורי הנשיא. טראמפ – כמובן – שר סולו. סגנו הקודם, מייק פנס, נזנח ונשכח. סגנו הנוכחי מצדיע בצייתנות לנשיא שמקבל את ההחלטות. לואנס יש כוח רק בשל ההערכה הסבירה, שהוא הבא בתור אחרי טראמפ, אם יצליח לשרוד בצילו ארבע שנים בלי לסטות מהקו.
צ׳ייני היה חזק מכל אלה, אבל בוש לא היה מריונטה שלו. רוצים הוכחה? אפשר למצוא אותה בחצר שלנו. בוש רדף אחר חלום ״שתי המדינות״. צ’ייני סיפר לקוראיו שאמר לראש הממשלה הבריטי טוני בלייר (כן, הוא עוד איתנו) ש”ארצות־הברית תישאר בוודאי מעורבת בניסיון למצוא פתרון למשבר הישראלי־פלסטיני, אך לא נעשה זאת על חשבון המלחמה בטרור״. צ׳ייני כתב: ״לא הייתי משוכנע, כמו בלייר, שפתרון המשבר הזה יוציא את הרוח ממפרשי האיום הטרוריסטי”. בהמשך ספרו התלונן עוד כמה פעמים על התעסקות יתר בחזון שתי המדינות. “היינו יכולים לעשות הרבה יותר”, אם לא היינו טרודים “במאמץ חסר סיכוי לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני”, כתב.
צ׳ייני האריך לחיות יותר משר החוץ שהתכתש איתו – קולין פאואל. שרת החוץ בקדנציה השנייה של בוש, קונדוליזה רייס, עודה פעילה. עם שניהם היו לצ׳ייני יחסים רעועים. על פאוול כתב שפעל נגד הנשיא מאחורי גבו, והסתיר ממנו מידע. “שר החוץ פאוול וסגן השר (ריצ’רד) ארמיטאג’ לא רק שלא תמכו במדיניותו של הנשיא, אלא זלזלו בה בפומבי”. צ’ייני דחק בבוש לפטר את שר החוץ. ברייס, צ׳ייני קצת זלזל. אולי בשמץ של פטרונות שוביניסטית. הוא חשב שהיא “תמימה”, גם כאשר האמינה שתוכל להגיע להסכמות מחייבות על חיסול תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית, וגם בהקשר הישראלי-פלסטיני. רייס ידעה שצ’ייני נלחם בה, אך בשנתיים האחרונות של כהונתה הצליחה בדרך כלל לנצח אותו במאבקים הפנים ממשליים. היא שיחקה תפקיד בהחלטה של בוש להדיח את חברו הטוב של סגן הנשיא דונלד רמספלד מתפקיד שר ההגנה. מחליפו של רמספלד, בוב גייטס, אמנם הכיר את צ’ייני היטב מימים משותפים בממשל בוש האב (צ’ייני היה שר ההגנה, גייטס ראש הסי-אי-איי), אך למרות עובדה זו, ואולי בגללה, נטה לתמוך דווקא ברעיונות המדיניים של רייס.
בואו לראות את מודל הבחירות החדש של המדד
על בוש היו לצ’ייני בעיקר דברים טובים לומר, גם אם השנתיים האחרונות שלהם יחד לא התאפיינו בהרמוניה, וצ’ייני הסתובב בהן מתוסכל מהכרסום בהשפעתו. הגילוי הגדול שהעיתונות האמריקאית מצאה בספרו של צ’ייני לא היה בגדר חדשה דרמטית. צ’ייני מעיד שהציע לבוש להפציץ את המתקן הגרעיני בסוריה, זה שבסופו של דבר הופצץ על ידי ישראל. ״השמעתי את טיעוניי בעד תקיפה צבאית של הכור. כשגמרתי הנשיא שאל, ‘מישהו מסכים עם סגן הנשיא?’. אפילו אצבע אחת לא התרוממה בחדר”. צ׳ייני זכר את לקח הפצצת הכור בעיראק ב-1981. גם אז האמריקאים התנגדו, ובסופו של דבר אמרו תודה – כלומר, צ׳ייני אמר תודה, בחתימתו, על מזכרת שניתנה למפקד חיל האוויר לשעבר, ואחר כך השגריר בוושינגטון, דוד עברי.
את ספרו כתב בסיועה של בתו ליז צ’ייני, גם היא בכירה לשעבר בממשל. מבקרי הספרים בעיתונות הליברלית כמובן לא התפעלו ממנו. “שילוב צפוי של ספין, התחמקות, חיסול חשבונות והעלאת זיכרונות סלקטיבית מאוד”, כתבה מבקרת הספרים של ה”ניו יורק טיימס”. זה היה צפוי למדי, לנוכח העובדה שסגן הנשיא לשעבר בחר שלא להתנצל, לא להתפתל, לא להצביע על משגים חמורים, ולא להודות בטעויות קטלניות. באופן כללי זה ספר שעיקרו לומר: צדקתי. בחלק מהמקרים בגיבוי ראיות, או מה שנדמה בעיני צ’ייני כראיות. בחלק אחר תוך ציפייה לראיות שעוד יבואו.
שנים רבות חלפו מאז שעזב את התפקיד, לא אהוד ולא מוערך. בינתיים, העולם השתנה. התברר שבלא מעט מקרים ברק אובמה ממשיך לעשות את מה שצ’ייני עשה: הוא לא מיהר לסגור את כלא גואנטנמו (צ’ייני לא הסתיר שמחה לאיד). הוא שמר בידי הממשל סמכויות בתחום הביטחון והמודיעין, שבעבר מתח עליהן ביקורת. הוא התנקש בטרוריסטים בלי למצמץ. אובמה לא היה צ’ייני, אבל גם לא תמונת התשליל של צ’ייני שרבים ציפו ממנו להיות. וגם טראמפ כמובן הוא לא צ׳ייני. סגן הנשיא לשעבר תמך בקמלה האריס בבחירות האחרונות, לקח אירועי ה-6 בינואר 2020, ובשל סירובו של טראמפ לפנות את הכסא אחרי שהפסיד בבחירות.
בספרו, צ’ייני כתב על מפגש שאורגן ערב כניסת ממשל אובמה לתפקיד, ובו התכנסו כמה אישים שכיהנו בעבר כראשי הסגל של הבית הלבן, כדי לתת עצה לראש הסגל הנכנס, רם עמנואל (הנה, עוד שם שעוד אפשר לשמוע, מועמד כמעט ודאי בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות הבאות). רמספלד היה שם (ראש הסגל של פורד), וג’ון סונונו (של בוש האב) וליאון פאנטה (של קלינטון), וג’וש בולטן, (בוש השני). בולטון “ביקש מכל אחד מאיתנו לתת לרם את העצה הכי טובה שיש לו”, כותב צ’ייני. “בשלב ההוא כבר היינו אחרי שנים של סיפורים על איך הייתי הגאון המרושע ששולט בממשל בוש”. לכן, כשהגיע תורו, הציע לעמנואל את העצה המתחכמת הבאה: “מה שלא תעשה, וודא שסגן הנשיא תחת שליטה״.
האזינו: עירד מלכין, מה אם יגרילו אותך כראש הממשלה?
