יש שתי תגובות נפוצות כאשר ניתכת על קבוצה מתקפת ביקורת חיצונית. הראשונה: התבצרות – מה שבאנגלית נהוג לכנות, על שמה של הטקטיקה מימי המערב הפרוע, ״להקיף את העגלות״. השנייה: רפלקציה, התבוננות פנימה לבחינה של טענת הביקורת.
ההתבצרות היא תופעה מיידית, חדה. הם אומרים ״רעב״ – אנחנו נכחיש. הם אומרים ״רצח עם״ – אנחנו נאמר ״אנטישמיות״. הם –מבקרים, שחלקם בוודאי לא מבקשי טובתנו. אנחנו – המבוקרים, שנצופף שורות. זה לא הזמן לשאלות, זה הזמן למטח תשובה לעבר התוקפים.
רפלקציה היא תגובה מדודה יותר, אבל נדרשת. היא זאת שמולידה שאלות כמו: ואולי באמת יש רעב? או: ואולי – אם גם בריטניה, אוסטרליה, גרמניה, ועוד מדינות שיש להן רקורד של ידידות עם ישראל, סבורות שהלכנו רחוק מדי – אולי באמת הלכנו רחוק מדי?
אני מאזין השבוע לסדרה ארוכה של ראיונות של הפיזיקאי לורנס קראוס עם מדענים וחוקרים שתרמו מאמרים לספר חדש שערך: ״המלחמה נגד המדע״. חלקם חוקרים ידועי שם: ריצ׳רד דוקינס, סטיבן פינקר, ניל פרגוסון, ניק כריסטאקיס. הם עוסקים ברפלקציה, בעידן שבו נראה טבעי יותר דווקא מהלך של התבצרות. תשאלו: מי מנהל את המלחמה הכי מסוכנת נגד המדע? רוב ראשי האוניברסיטאות יאמרו: זה דונלד טראמפ ואנשיו, מכחישי החיסונים, מקצצי התקציבים, מכופפי המציאות. התגובה של אנשי האקדמיה הללו למתקפה תהיה התבצרות.
קראוס וכותביו מתעקשים על התבוננות פנימה. כן – המלחמה של ממשל טראמפ נגד האוניברסיטאות תוקפנית ואולי גם מסוכנת. אבל לא – אי אפשר להבין אותה בלי לזהות את אחד הגורמים לה: קהילה מדעית שיצאה מדעתה. המתמטיקאית אביגייל תומפסון כתבה מאמר לספר, וגם שוחחה עם קראוס. כמו במקרה של רבים ממרואייניו, גם בשיחה איתה עלה סיפור הקמפוסים האמריקאים וישראל כדוגמה – תרצו, הוכחה – לכך שהקהילה המדעית יצאה מדעתה. ״אם אנשים רוצים להפגין בכיכר עם צלבי קרס ולצעוק הייל היטלר, כל צהרים משתיים עשרה עד אחת, אני אגן על זכותם לעשות את זה״, אמרה. ״אבל זה לא מה שקרה… כשאתה מאפשר ל[מפגינים] להתנחל למשך שישה שבועות באמצע הכיכר, ואתה מאפשר להם לצעוד דרך כיתות, ואתה מאפשר להם לשבש מבחנים… זה לא חופש ביטוי״.
לאוהד ישראל קל להזדהות עם מה שתומפסון אומרת. קל לומר: כן, אנחנו בעד החופש האקדמי והמדע, אבל הגיע הזמן שיעשו קצת סדר בקמפוסים. קל לומר: הגיע הזמן שהאקדמיה תפסיק להתבצר – ותתחיל תהליך אמיתי של רפלקציה. “ישנה התקפה חיצונית, וצריך להילחם בה״, תומפסון אמרה. אבל זה לא פוטר את האקדמיה מחובתה לטפל גם בבעיה הפנימית. קל לומר את כל זה, כי במקרה של האקדמיה אנחנו במחנה המבקרים. קל להמליץ על רפלקציה כשאתה אחד מהמבקרים.
2000 מילה על מוסר של אמריקאים
קשה יותר להמליץ עליה כאשר אתה במחנה המבוקרים. כאשר על המדינה שלך אומרים שהיא מרעיבה אוכלוסייה, כאשר על המדינה שלך אומרים שהיא מבצעת טיהור אתני. זה המקרה שזו האינסטינקט הוא להתבצר. שהרי, אתה מכיר את המדינה שלך. אתה יודע שצבאה אינו מבצע טיהור אתני. אתה יודע שמפקדיה עושים מאמץ גדול לשמור על חיי אדם. ואתה גם רואה את הצביעות, את המוסר הכפול, את ההיטפלות למדינה ספציפית. דיוויד פרנץ׳, שכתב השבוע בניו יורק טיימס על מצבה של ישראל, הקדים וביאר: ״ אני רואה את האנטישמיות ואת הדעות הקדומות בקהילה הבינלאומית. כאשר ׳אומות מאוחדות׳ הכוללות את צפון קוריאה, סוריה, רוסיה וסין מגנות את ישראל יותר מכל מדינה אחרת בעולם (במידה משמעותית), אתה יודע שמדינת היהודים מובלטת במיוחד לעומת אחרים״.
אבל פרנץ׳ לא עצר בזה. ואולי מוטב שגם אנחנו לא נעצור בזה. העובדה שטראמפ מקצץ בתקציבי מחקר חשובים לא פוטרת את האקדמיה מבחינה עצמית. העובדה שהעולם מתנכל לישראל לא פוטרת את ישראל מבחינה עצמית. אחד מיסודות הציונות הוא ההחלטה של יהודים להיות אחראים לגורלם. את אחריות אי אפשר לממש בהאשמת אחרים במצבך המורכב, הבעייתי. אחריות אי אפשר לממש בהטלת האשמה בגורמים שאינם בשליטתך. אחריות פירושה להתבצר במערך של הגנה מול אויבים – ובמקביל לבחון בקפדנות מה תרומתך שלך לכך שהאויבים בשער, ושיש להם אפשרות לפגוע בך.
בחינה מדוקדקת של מעשי ישראל לא בהכרח תוביל למסקנות שמבקריה היו רוצים שתסיק. הטענה איננה ״המבקרים צודקים, ישראל עושה מעשים איומים״. הטענה היא ״המבקרים מסתערים, כדאי לבדוק למה עכשיו, ומה עשינו אנחנו, שמאפשר להם להסתער כך״. האם שרי ממשלה אמרו דברים חסרי אחריות כמעט הזמינו את ההתנפלות? האם מדיניות ממשלתית לא מחושבת נתנה לחמאס הזדמנות להכות בה במקום שכואב? האם גרירת רגליים, וקושי לקבל החלטות, אפשרו לאויבים לשפר עמדות? ואפשר לשאול גם כך: האם מדיניות של התבצרות מול כל ביקורת, בלי לעצור לרגע של בחינה עצמית, עומדת ביסוד הקושי של ישראל להיחלץ מהמלחמה כשידה על העליונה?
את זה צריך לומר בגלוי: לישראל נוצר קושי להיחלץ מהמלחמה כשידה על העליונה. אחרי הצלחות מפליגות בלבנון, באיראן, ובעניינים מסוימים גם ברצועת עזה, ישראל נתקעה בסמטה ללא מוצא נוח. אם תעמיק את המלחמה, היא תייצר תסיסה חברתית, תסכן את החטופים, תעמיס על עצמה עוד נטל כלכלי, ותחריף עוד יותר את הבידוד הבינלאומי שהיא שרויה בו. אם תיסוג מהמלחמה, חמאס יגבה ממנה מחיר כבד בוויתורים, ויחזור לשלוט ברצועת עזה.
אפשר להאשים את הממשלה וראשה במצב שישראל נמצאת בו כעת. זה מה שרוב הציבור בישראל חושב. אפשר להאשים את צה״ל במצב שישראל נמצאת בו כעת. זה מה שחושבים כמה משרי הממשלה ותומכיהם בימין. אז נניח שהסכמנו שהממשלה קיבלה החלטות לא נכונות – האם זה ישפר את מצבנו מול חמאס? אז נניח שהסכמנו שצה״ל לא נקט בטקטיקה נכונה בקרב – האם זה ישפר את מצבנו מול חמאס? בדיוק כמו במקרה של הבידוד הבינלאומי של ישראל, שאלת האשמה היא שאלה חשובה, מסקרנת. אבל פתרונה לא יחלץ את ישראל מסמטה, שכרגע קשה לראות ממנה מוצא.
הרעיונות גדולים של היסטוריונים דגולים. בואו לקרוא
