ממשלת ישראל החליטה לא לקיים החלטה של בית המשפט העליון. או שלא החליטה. תלוי למי מאמינים. תלוי לאיזה טקסט מתייחסים. מבלבל? מתעתע? זו לא תקלה. כך הממשלה פועלת, ולא בפעם הראשונה. מוציאה הודעה, או ציוץ, ואז חוזרת בה. אופס, לא התכוונו. כלומר, התכוונו, וגם התכוונו להכחיש שהתכוונו. השר שלמה קרעי יאמר דבר אחד, מזכיר הממשלה יאמר דבר אחר. זאת הליכה מכוונת על חבל דק. בלבול מתוכנן. למרוד ולא למרוד. להוביל למשבר, ולסגת ממנו, על סף התהום.
יש לישראל ממשלה שלוקחת את החברה הישראלית לסף התהום. כך, כמעט מיום שקמה, ובלי שום קשר לשבעה באוקטובר ולמלחמת שלוש השנים, שלעיתים נדמה – זו באמת מחשבה מצמררת – שאינן אלא הערת שוליים למהלך העיקרי שהקואליציה מכוונת אליו. מהלך שפשוט נתקע, בגלל הנודניקים האלה מחמאס, שהיה להם דחוף לטבוח ולרצוח בדיוק כשהקואליציה הייתה באמצע התנופה.
בארצות הברית, שחגגה השבוע את יום הולדתה ה-250, היה נשיא אחד – רק אחד – שהפר ביודעין ובמודע ובמפורש הנחיה של נשיא בית המשפט העליון. משבר חוקתי? כן, אפשר לקרוא לזה כך. ואפשר גם להיזכר בנסיבות: המשבר העיקרי של אותם ימים היה מלחמת האזרחים, בעקבות פרישה של מדינות הדרום מהאיחוד. אייב לינקולן התעלם מהכלל המוכר כ״הביאס קורפוס״, המחייב הליך משפטי תקין כתנאי למעצר.
הסיפור לא מסובך. ג׳ון מרימן ממדינת מרילנד נעצר ללא צו בשנת 1861. נשיא העליון, רוג׳ר טאני, קבע שיש להביאו לפני שופט ולהסביר את המעצר, או לשחרר את מרימן. הגנרל שעצר את מרימן סירב לקיים את הפסיקה. הנשיא לינקולן התיר לו לעצור אזרחים גם ללא צו, אם יראה בזה צורך בטחוני. טאני קבע שההיתר של לינקולן לא חוקי. לינקולן התעלם מהקביעה. זמנים קשים מחייבים החלטות קשות, אמר – לא בדיוק בנוסח הזה, אבל בנוסח לא רחוק מזה. הוא חשב שחובתו לדכא מרד מאפשרת לו לנקוט באמצעים חריגים וחריפים.
זאת השוואה ששווה לעשות: לינקולן מפר צו של בית משפט כדי לנצח במלחמת האזרחים. החלטה לא טריוויאלית בזמנים לא טריוויאליים בעניין חשוב מאוד. שלמה קרעי רוצה להפר צו של בית משפט כדי… צאו ושאלו מאה אזרחים על מה המחלוקת של קרעי עם בית המשפט, ורובם יביטו בכם בעיניים מזוגגות. משהו עם מועצת הרשות השנייה, שמי בכלל זוכר מה היא, ומה תפקידה, ולשם מה היא קיימת, מלבד הצורך של פוליטיקאים להרכיב אותה, ולפטר אותה, ולהתקוטט בגללה עד כדי משבר חוקתי. לינקולן נדרש לקטטה כדי לנצח במלחמה. קרעי רוצה מלחמה כדי לנצח בקטטה.
לחצו כאן להשתתף בתחזית הבחירות של המדד
לינקולן הגן על החלטתו. אפשר להתווכח אם צדק או לא, אבל הוא בהחלט הגן עליה. הנסיבות אכן היו מיוחדות. הנסיבות אכן אפשרו משבר חוקתי – כי מה כבר יכול לקרות, תפרוץ מלחמת אזרחים? היא כבר פרצה! ממשלת ישראל לא מגנה על החלטתה, היא מתחמקת מלומר במפורש מה בדיוק נגזר מהחלטתה. מה זה אומר: שהממשלה “תפעל בכל הכלים החוקיים שעומדים לרשותה כדי לבטל את ההחלטה בעתיד”. האם זה אומר שתקיים את ההחלטה בהווה? שר המשפטים ושר התקשורת יצאו את הרושם שלא. אחר כך הפליגו בהסברים על כך שגם בית המשפט כפוף לחוק. הסברים שדומים להם נשמעו גם מפי מבקרים אחרים של פסק הדין.
בית המשפט הוא הפרשן של החוק. שר המשפטים יכול לטעון שלדעתו בית המשפט אינו מציית לחוק. כל אחד יכול לטעון מה שהוא רוצה. אבל לשר לוין, ולשר קרעי, ולשמחה רוטמן, ולכל שאר הלינקולן-דלה-שמאטע שהחליטו לעשות דין לעצמם אין סמכות לקבוע שבית המשפט אינו מציית לחוק. הסמכות לקבוע מי מציית לחוק היא סמכותו של בית המשפט. אין דרך אחרת.
האם בית המשפט פסק נכון בעניין מועצת הרשות השניה? לא יודע, לא אכפת לי. זה לא ענין כל כך חשוב, זה לא ענין שמצדיק התרסה עד כדי משבר חוקתי. השר קרעי רצה לעשות משהו. בית המשפט לא מאפשר לו. מה שקרעי רצה לעשות לא חיוני לעתיד המדינה. מה שמנעו מקרעי לעשות לא ישנה את עתיד המדינה. אין מלחמת אזרחים שצריך לנצח. אין החלטות הרות גורל שעומדות על הפרק. יש מועצה קצת עבשה, שריד ביורוקרטי מעידן אחר, שהשר רוצה שתחליט כך או אחרת בעניין זה או אחר, שישפיע על מקורב זה או אחר, או על ערוץ זה או אחר. חוץ ממרדף אחרי כותרות ומריבות אין כאן כלום. לקחו לקרעי צעצוע, שהוא חשב שמותר לו לשחק בו, ובית המשפט פסק שלא.
ב-1954, בית המשפט בארה״ב אסר על הפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים בארה״ב בהחלטה המוכרת כ״בראון נגד מועצת החינוך״, , הנשיא האמריקאי, דווייט איזנהאואר, היה רחוק מאוד מהתלהבות. בשלוש השנים הבאות כמעט לא נקף אצבע כדי לוודא את מימושה של ההחלטה בבתי הספר במדינות דרום ארה״ב. ״בית המשפט דיבר״, אמר. זו היתה הודעה לקונית, בלי הבעת תמיכה, בלי רמז שיסייע להפוך את ההחלטה למדיניות מחייבת. ב-1956, כשאוניברסיטת אלבמה סירבה לקיים צו שמאפשר כניסת סטודנטים שחורים, אייזנהאואר ״ישב על ידיו״. משבר חוקתי? יותר גרירת רגליים, עד שנוצר צורך דחוף למנוע משבר חוקתי. ב-1957, כשמושל ארקנסו שלח את המשמר הלאומי כדי למנוע קיום של צו בית משפט, אייזנהאואר הגיב. עם גרירת רגליים הוא יכול היה להשלים, אולי אפילו לעודד. אבל לא עם מרד.
לישראל עוד אין ממשלה מורדת. יש לה ממשלה שמשתעשעת במחשבות על מרד, שמנפנפת באפשרות של מרד, שאומרת מרד בחצי פה – קרעי – ואומרת לא מרד בחציו השני – מזכיר הממשלה יוסי פוקס. ממשלת סף התהום. אולי מדובר בביטוי אותנטי לדחף בלתי נשלט להתגרות בבית המשפט. סביר יותר, שזה ביטוי של אסטרטגיה פוליטית בדרך למערכת הבחירות. לומר שזה משחק מסוכן זה לגמרי טריוויאלי. לומר שזו אסטרטגיה מסוכנת זה לומר את המובן מאליו. לומר שזו הסחת דעת נמשכת מהאתגרים העיקריים של ישראל – שתיקון ליחסי השלטון ומערכת המשפט צריך לבוא, אבל יש דברים חשובים הרבה יותר שאינם מטופלים – גם זה ברור. עד הבחירות אנחנו על סף התהום. אפשר רק לקוות שתוצאותיהן, כך או אחרת, ירחיקו אותנו צעד לאחור, ולא ייקחו אותנו צעד קדימה.
האתגר החרדי: בואו לקרוא
