הרמטכ״ל איננו סוציולוג. הוא איננו מנהיג רוחני. הוא מפקד של חיילים. תפקידו: לדאוג שיגוייסו, יתאמנו, יתכוננו, וביום פקודה ינצחו. כל אחת מהמשימות האלה מורכבת, ואולי המורכבת מכולן היא הראשונה – יגוייסו. כדי שישראלים יגוייסו צריך לשמר אצלם, או לעצב עבורם, אתוס מתאים – שמצדיק סיכון חיים, או סתם השקעה של זמן וזיעה. כדי שיגוייסו צריך לארגן עבורם מסלולים לכניסה מתואמת, נוחה, יעילה, מתגמלת. כדי שיגוייסו צריך לנטרל מכשולים מעשיים או מנטליים, לדאוג שחובת הגיוס לא תעורר התנגדות. צריך – במקביל – לוודא שהמתגייסים מרוויחים ומי שמתחמקים, או משתמטים, מפסידים.
גיוס הצעירים החרדים היא משימה קשה, משום שלא נוצרו התנאים שהוצגו כאן. אין אצלם אתוס שמצדיק את הזמן והסיכון. אין מספיק מסלולים לכניסה מתואמת ונוחה. יש התנגדות, ומכשולים מנטליים. אין ענישה ברורה של מי שמתחמקים או משתמטים.
הרמטכ״ל לא יכול לטפל בכל הסעיפים המוזכרים כאן. הוא יכול לטפל בחלקם. יצירת תנאים ומסלולים – זה תפקיד שלו. למעשה, זה הסעיף היחיד שיש לו מידה של שליטה עליו. השאר נמצא במערכת הפוליטית, שעליה יש לזמיר השפעה עקיפה. לדוגמה, הוא יכול בהחלט לומר לשר בצלאל סמוטריץ׳, שאינו מרוצה מביצועי צה״ל, שכל עוד ימשיך לתמוך בהסדר של השתמטותו-זכותו, לא יהיו מספיק חיילים כדי להגשים באמצעותם את התוכניות שסמוטריץ׳ מבקש לקדם. הוא יכול לומר לשאר הקבינט, שכל עוד יציבו לו משימות שיחייבו גיוס כבד של מילואים, תקציב הבטחון רק ימשיך ויטפס – כי המחיר של גרירת חיילי מילואים לסבבים נוספים עולה. הוא יכול להפעיל מכבש של לחץ על הפוליטיקאים, עד גבול מסויים. מעבר לו, זה התחום שלהם. ברצותם יעשו, ברצותם יחדלו. ושיקוליהם, כמקובל אצל פוליטיקאים, בעיקר פוליטיים. הם רוצים להחזיק בשלטון.
בינתיים, זמיר יכול להכשיר מסלולים ותנאים, אך ראוי שייזהר בהבטחותיו. השבוע הבטיח ש״מי שיתגייס חרדי – יישאר חרדי״. אלה כמובן אמירות לא זהירות. זמיר לא יכול להבטיח שמי שיתגייס תמים יצא תמים. הוא לא יכול להתחייב שמי שיתגייס נחמד יצא נחמד. הוא לא יכול להבטיח שמי שיתגייס חילוני יצא חילוני. הוא לא יכול להבטיח שמי שיתגייס בלי כאבי ברכיים יצא בלי כאבי ברכיים. במקרה הטוב – הוא יכול להבטיח שישתדל שכך יהיה. אבל אם הוא אדם הגון, ולפי כל הסימנים הוא אדם הגון, הוא אינו יכול להתחייב לחרדים שיצאו מצה״ל כמו שיכנסו אליו. למעשה – הוא יכול להבטיח להם את ההפך מזה. הם ייכנסו דבר אחד – ויצאו דבר אחר. כמו שקורה כמעט לכל החיילות והחיילים. מי שלומד להיות מפקד בחטיבת גבעתי – ומשתנה. מי שמנהלת לשכה לחוצה בחיל האוויר – ומשתנה. מי שמתמרן מול משימות לוגיסטיות – ומשתנה. מי שנחלצת להתמודד עם נפגעים בעורף – ומשתנה. צה״ל הוא מקום שבו ישראלים משתנים, בדרך כלל לטובה. צה״ל הוא מקום שבו גם חרדים ישתנו – גם הם לטובה.
נסו לדמיין את ההסדר המקסימלי שאפשר לספק לחרדים. באחד הסרטונים של המדד על גיוס חרדים (אנחנו כמובן ממליצים לצפות בהם), מתוארת מעין ישיבת-מוצב-גבול חרדית. בבסיס יש רק חרדים. הם לומדים, הם מתאמנים, הם מגינים על הגבול. נניח שקיבלו גזרה: הם מגינים על כל הקו הארוך מאילת עד ים המלח. נו, אז הם לא ישתנו? שלוש שנים במדבר לא ישנו אותם? שלוש שנים של סיורים, תצפיות, של אחריות על חיי אדם, של משברים, של סכנות, של התמודדות עם מצבים בלתי מוכרים, של צורך לאלתר, של הכרח להסתער – כל אלה לא ישנו אותם?
נסכים (אני מקווה שנסכים) שהחוויות האלה ישנו אותם. ומכאן צריך לעבור לדיון הבא: האם גם לאחר השינוי נוכל לומר שנכנסו חרדים ויצאו חרדים (באחד הסרטונים, תא״ל איתמר רייכל מתאר את זה בשפה ציורית יותר: ״נכנס שחור-לבן יוצא שחור-לבן״)? התשובה לשאלה הזאת תלויה כמובן בשאלה קודמת: מיהם או מהם חרדים? במציאות הישראלית של ימינו, חרדים הם, בין השאר, יהודים שפטורים (או היו פטורים, ועכשיו פטורים מטעם עצמם) משירות צבאי. במובן זה, מי שיכנסו לצה״ל חרדים לא יצאו חרדים. כי אם הפטור משירות מהותי להגדרת החרדיות – השירות יוציא אותם מגדר החרדיות.
האם יהיו חילופי משטר באיראן? בואו להשתתף במשחק התחזיות של המדד
אבל נניח שהשירות הוא עניין טכני, ולא מהותי לעצם החרדיות. האם במקרה כזה כל מי שייכנסו חרדים יצאו חרדים? שוב – צריך לחזור לשאלה מהם יסודות החרדיות שסטייה מהם מבטלת את החרדיות. כמובן, יש דברים שחשובים לחרדים שאפשר יחסית בקלות להסדיר. אפשר לוודא שהחרדים יקבלו בצה״ל מזון על פי ההכשר הנדרש להם (וליתר דיוק, לעסקנים שמתפרנסים מענייני הכשרות). אפשר יחסית בקלות לוודא שיוכלו ללבוש את מדי החרדים השחורים-לבנים בכל עת שאינם לובשים את המדים הירוקים. אפשר יחסית בקלות לוודא שתחול עליהם חובת התייצבות בבית כנסת ובבית מדרש, שידרשו להקפיד על שמירת כללים מסויימים בשבת, שיתפקדו במסגרת שחוקיה מעוצבים על ידי משגיחים חרדים.
אבל יש לא מעט שאי אפשר לכפות, למשטר או לוודא. אין דרך לוודא שלא יחשבו מחשבות חדשות על חרדיות ועל ישראליות. אין דרך לוודא שלא יחשבו מחשבות חדשות על אחריות לאומית ואחריות אישית. אין דרך לוודא שלא יתאהבו במשימות של סיור, לחימה, תצפית, פיקוד, לוגיסטיקה. אין דרך לוודא שכאשר יסיימו את השירות ינהגו כפי שהיו נוהגים לו לא היו משרתים. פשוט אין. או שיישארו חרדים, או שלא יישארו חרדים, או – וזו לדעתי האפשרות שמפחידה את ההנהגה החרדית – שיהפכו לישראלים שקוראים לעצמם חרדים אבל אינם נוהגים כשאר החרדים. הם יהפכו לישראלים שמציגים מודל חדש של חרדיות, כלומר – מציגים מודל תחרותי, שמאתגר את החרדיות של היום, ומקעקע את יסודותיה הרבה יותר מכפי שיכולים לעשות זאת מי שפשוט מפסיקים להיות חרדים.
ולמה לומר את כל זה? נתחיל הפוך: ברור שיש סיבה טובה לא לומר את זה. הסיבה לא לומר את זה – הסיבה להבטיח שמי שייכנס חרדי ייצא חרדי – נוגעת לניסיון לשטות בחרדים, להבטיח להם שאם יסכימו לשלוח את יקיריהם לשירות צבאי, מובטח להם שהיקירים יחזרו ללא פגע רוחני.
נו, אז למה בכל זאת לומר את זה? משתי סיבות. הראשונה – החרדים אינם שוטים. הם מבינים שלהבטחה מהסוג שהבטיח זמיר אין שחר. הם מבינים שאם הצעירים החרדים יתגייסו, יתחולל שינוי משמעותי מאוד בחברה החרדית, שסופו לא ידוע מראש, לא לזמיר, לא למנהיגים החרדים, ולא לאף אחד. הם מבינים שהגיוס אינו עניין טכני פעוט. הגיוס הוא עניין גדול. ועניינים גדולים מולידים דינמיקה שקשה להעריך את טיבה מראש. אין טעם לנסות להוליך אותם שולל, כי הם מבינים היטב במה מדובר, וכי ניסיונות כאלה גורמים להם לחשוד באחד משני דברים: או שמי שתובעים מהם גיוס הם חבורה של שוטים – או שמי שתובעים מהם גיוס הם חבורה של כזבנים. מוטב שיזהו שמי שעומד מולם ותובע שימלאו את חובתם אינו שוטה ואינו כזבן.
סיבה שניה לומר את האמת היא שגם אנחנו, שאיננו חרדים, צריכים לזכור מה האמת. המהלכים הנוגעים לגיוס חרדים נגועים בהכחשה מזיקה של האתגר החרדי שאינו מתמצה בגיוס. האתגר החרדי של מדינת ישראל הוא מורכב ורב שכבתי, וסוגיית הגיוס לא יכולה להישלף ממנו בלי להשפיע על סוגיות אחרות, של השכלה, אורח חיים, שייכות ואזרחות, יחסים עם קבוצות אחרות, דמוגרפיה, תרבות, וכן הלאה. האמירה ״יכנסו חרדים יצאו חרדים״ היא לא רק כזב שמופנה לחרדים, היא כזב שמופנה לחברה הישראלית כולה, כאילו יש איזו לבנה אחת שאפשר להושיב מחדש, בלי לזעזע את החומה שהיא חלק ממנה. יש לא מעט ישראלים ששבויים בכזב הזה. כאשר שואלים אותם על החברה החרדית, הם נוטים לומר שמבינתם אין שום בעיה עם החרדים, אם רק ישתלבו בצה״ל ובכלכלה. הם נוטים לא להבין שאין דבר כזה ״רק ישתלבו בצה״ל ובכלכלה״. אם ישתלבו – הם כבר לא יהיו חרדים. בטח לא חרדים במשמעות שיש לה היום.
חשוב להזכיר את הדבר הזה, כדי שישראלים יזהו את מה שהחרדים מזהים היטב: השינוי שנדרש הוא לא שינוי קטן – הוא שינוי גדול. ההתאמה שנדרשת אינה התאמה קטנה – היא התאמה גדולה. הקורבן שנדרש – בהנחה שוויתור על חרדיות כפי שהיא כיום הוא אכן קורבן – אינו קטן. ראוי שנעמוד מול המראה ונאמר: כן, אנחנו דורשים דבר גדול. כן, אנחנו חושבים שיש הצדקה לדרוש דבר גדול. כן, אנחנו מבינים שמדובר בדבר גדול. ולא – לא נחזור מהדרישה הזאת גם כאשר תצליחו להוכיח לנו – ואתם תצליחו להוכיח לנו – שמדובר בדבר גדול.
אז מה מונע פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני? בואו לעיין ולרכוש
