שבועיים חלפו מאז שדונלד טראמפ הציג תוכנית לסיום המלחמה. ישראל קיבלה את התוכנית. חמאס לא קיבל אותה. ואז קרה דבר מוזר: טראמפ התנהג כאילו חמאס כן קיבל אותה. מדוע? לזה יש שלוש סיבות אפשריות.
האפשרות הפחות מחמיאה היא שטראמפ פשוט לא הבין שחמאס אמר ״לא״. הוא אמר ״כן״ לחלק מן הסעיפים, ו״לא״ לסעיפים החשובים במבט לעתיד – כולל ״לא״ לנושא הקריטי של פירוק מנשק.
אפשרות שנייה – טראמפ רצה להתקדם בכל מחיר, בלי קשר לפרטים, מתוך דחף בוער וגלוי לזכות בפרס נובל לשלום. זו האפשרות המדאיגה ביותר מבחינת ישראל. עדיין מדאיגה, כי היא תבוא לידי ביטוי גם בשלבים הבאים של המשא ומתן.
אפשרות שלישית – טראמפ רצה לשמור על מומנטום בדרך לפיוס. במשא ומתן מדיני הפרטים חשובים, אבל גם למומנטום יש משקל גדול. הנשיא ג׳ימי קרטר וצוותו הבינו זאת, כשדחקו בישראל ובמצרים להתגבר על חילוקי הדעות ולחתום על הסכם השלום בסוף שנות השבעים. שני הצדדים לא היו לגמרי מרוצים – אבל מומנטום השלום היה כלי חשוב ויעיל שקרטר השתמש בו בתבונה. ייתכן שטראמפ ניסה ועוד מנסה להשתמש באותו כלי, בניסיון לשכנע שני עמים מותשים שזה הזמן להתפשר. או לפחות להרפות, עד הפעם הבאה. בינתיים – זה ברור – המומנטום עובד. טראמפ מצליח. אבל ראוי לזכור שהסכם סופי עוד אין. יש הסכמה על עסקת חטופים, אין הסכמה מלאה על סעיפי ההסכם שיאפשר לנהל את עזה המתחדשת.
איש בהנהגת ישראל איננו רוצה להודות בכך שמה שהושג ועוד יושג במשא ומתן הוא פשרה. ההנהגה רוצה להציג את ההסכם כהישג בסדר גודל משיחי. טראמפ מסייע בזה. אצלו כל יום הוא היום הכי מוצלח בהיסטוריה. שזה אומר בפועל: קצת יותר מוצלח מאתמול (שהרי גם אתמול היה בתורו הכי מוצלח בהיסטוריה). אצלו, ההיסטוריה מתחילה ונגמרת במה שעושה אדם אחד – הוא עצמו. שאר ההיסטוריה הערות שוליים.
הוא חרש לצרימות שהוא מייצר. חרש לשפה. חרש לתרבות. הוא כלי משונה כנושא בשורת הגאולה. אבל אחרי שנתיים של מלחמה, לא ראוי להיות בררנים. שיהיה טראמפ. למה לא טראמפ.
חרשות היא כלי שימושי לעיתים. מה שמחזיר אותנו לחרשות של הנשיא ל״לא״ של חמאס. לדבקות ב״מומנטום״ – ולאפשרות שמומנטום חיובי עשוי להביא לסיום המלחמה. הנה התסריט שטראמפ כנראה מקווה לו: תחילה עוסקים הצדדים ב״כן״. ישראל אמרה כן לעסקת חטופים, חמאס אמר כן לעסקת חטופים – ועכשיו תתבצע העסקה. ודאי שהישראלים ישמחו כשהחטופים ישובו. ודאי שחמאס יזקוף לזכותו הישג, כשמאות אסירים פלסטינים, כולל רוצחים אכזריים, ישתחררו.
בואו לראות את מודל הבחירות החדש של המדד
ואם רוצים להיאחז בתקוות המומנטום, צריך להניח ששחרור החטופים יהפוך את הצעד הבא לפחות מורכב. מדוע? משתי סיבות שנראות סותרות אך למעשה משלימות זו את זו.
מצד אחד, שחרור החטופים מחליש את טענתה של ישראל בזכות המשך המלחמה. לפי סקר עדכני של מכון פיו, שמלמד על עוצמת הביקורת של האמריקאים על ניהול המלחמה על ידי ישראל, יש עדיין רוב של אמריקאים שמביעים דאגה בשל כך ש״החטופים הישראליים טרם הוחזרו״. כלומר, אפילו אמריקאים מבקרי ישראל מבינים, ששחרור החטופים הוא שלב חיוני בדרך להפסקת אש. שחרור החטופים יותיר את ישראל חשופה, ללא ההצדקה הזאת להמשך המלחמה.
מן הצד השני, שחרור החטופים גם משחרר את ידי ישראל מהכבלים שהגבילו עד כה את פעולתה. כל עוד יש חטופים, ישראל זהירה יותר – כדי לא לפגוע בהם או להפחיד יתר על המידה את שומריהם. עזה ללא חטופים היא מטרה צבאית נוחה הרבה יותר. צה״ל יוכל לפעול ללא מגבלות באופן שלא היה אפשרי מאז תחילת המלחמה.
כלומר – מצד אחד ישראל מאבדת נימוק להמשך הלחימה, אך מצד שני היא זוכה ביתרון אופרטיבי משמעותי להמשך הלחימה. שני הדברים הסותרים הללו מועילים לטראמפ, שמגביר את הלחץ על כל הצדדים להתקדם מעבר לעסקת החטופים, לעבר הסדר עתידי על השליטה בעזה.
לאחר העסקה טראמפ יוכל לומר לישראל: קיבלתם את התנאי המוקדם שהצבתם – החטופים חזרו. כעת איש לא יגלה אמפתיה לישראל אם תסרב לסיים את המלחמה.
לאחר העסקה טראמפ יוכל לומר לחמאס: ראיתם מה ישראל יכולה לעשות כשהיא מוגבלת מחשש לחיי החטופים – האם תרצו לראות מה היא יכולה לעשות כשהיא משוחררת מן החשש הזה?
לאחר עסקת חטופים הכול משתנה. לאחר עסקת חטופים קשה מאוד לראות את המלחמה נמשכת.
איך יופי וכיעור משפיעים על העמדות, ההתנהגויות, הציפיות והיחסים שלנו
