נדבר שוב על החנינה. על החנינה לנתניהו. נדבר שוב כי נתניהו הבהיר השבוע כמה דברים, למקרה שלא היו ברורים. הראשון – ומי שהופתע צריך לבדוק את עצמו – הוא לא מתכוון לפרוש. לא בתמורה לחנינה, ולא בשום נסיבות אחרות. נתניהו יפרוש כאשר הבוחרים יחליטו שהגיע זמנו לפרוש, או כאשר ישיג הישג שאחריו נותר רק לפרוש, או לקלקל, או כאשר הגוף יכריע שאין מנוס. הוא לא ג׳ורג׳ וושינגטון. את ההזדמנות להכריז על פרישה יזומה, כדי לסמן דרך, להיות דוגמה לאחרים, לאותת שכהונה ארוכה מדי היא דבר בעייתי – את ההזדמנות הזאת החמיץ מזמן. הוא לא וושינגטון. הוא דומה יותר למנהיגים ישראלים לפניו, שפרשו בלי חשק ובלי הדר. או כשהבוחרים הכריעו (שמיר, ברק), או כשהגוף הכריע (בגין, אשכול, רבין, שרון), או כשהיה אילוץ אחר, משפטי או ציבורי (גולדה, אולמרט).
נתניהו רוצה חנינה. הוא לא רוצה לתת תמורה לחנינה. לכן לא ביקש – אלא הזהיר. או שתהיה חנינה, או ש… והוסיף הבהרה נוספת: גם על הרפורמה המשפטית לא יוותר תמורת חנינה. אולי זו אמירה של משא ומתן, אולי זו אמירה מהותית. כך או כך, אם יש קצה חבל שהושיט לנשיא, יצחק הרצוג, זה קצה קצר מאוד, נסתר מהעין. הרצוג יצטרך להפגין יצירתיות מופלגת כדי להצדיק חנינה. אולי באמצעות מהלך דו שלבי – לא פרישה, אלא מנגנון שיוביל לפרישה עתידית. אולי באמצעות תמורה אחרת – לא הפסקת רפורמה, אבל כן מינוי מראש של ועדת חקירה ממלכתית.
מכיוון שכך – מכיוון שאין מנוס מהפגנת יצירתיות – ננסה גם כאן. ננסה יצירתיות. הנה: את החנינה הרצוג ייתן רק לאחר יום הבחירות. הוא יכול להודיע מראש שייתן חנינה רק לאחר יום הבחירות. והוא יעשה זאת אם יתברר שבמהלך מערכת הבחירות נתניהו אכן עשה את המאמץ הראוי לשמור על ישראל מהתפרקות חברתית. כמובן, נתניהו לא יאהב את זה. הוא יבקש חנינה עכשיו. אבל להרצוג יש נימוק ראוי לדחייה לאחר הבחירות. חנינה עכשיו תהיה סוג של התערבות במערכת בחירות שכבר החלה. חנינה עכשיו תפריע לבוחרים לערוך את שיקוליהם מול המצב הנתון, המוכר. לבחון האם הם רוצים את נתניהו כראש ממשלה, האם הם רוצים את הקואליציה שלו מחדש.
האזינו: למה ללמוד את ספר הזוהר?
אחרי הבחירות תהיה סיבה טובה לתת חנינה, ובעצם, שתי סיבות טובות.
סיבה ראשונה, אם נתניהו ינצח בהן: במקרה כזה הרצוג יוכל לומר שהעם אמר את דברו, שאין ספק שהעם אכן מעוניין בנתניהו כמנהיג גם לאחר שנחשף לכתבי האישום, גם לאחר שראה את נתניהו עומד בבית המשפט, גם לאחר שהבין שראש הממשלה עשוי לבלות חלק מזמנו בהכנות לעדות. אם הציבור כל כך רוצה את נתניהו, עד כדי בחירה בו מחדש בנסיבות כאלה, נכון יהיה לחנון אותו, ללא תנאים. זה יבטא את רצון הרוב, וגם ישחרר את נתניהו, לפחות במידת מה, מכבלי המחויבות לקואליציה שלו. החנינה תתן הזדמנות למפלגות נוספות להצטרף לקואליציה – משום שזו כבר לא תהיה קואליציה של ״נאשם״ אלא קואליציה של ראש ממשלה שאין על גבו קופה של כתבי אישום.
סיבה שנייה, אם נתניהו יפסיד בהן: במקרה כזה הרצוג יוכל לומר שהעם אמר את דברו. נתניהו כבר קיבל את האיתות שהגיע זמנו לפרוש. מכיוון שכך, אין עוד טעם להתנות תנאים וליזום מהלכים שיובילו אותו לסוף הקריירה הפוליטית. מכיוון שכך, מוטב לשים סוף לפרשה העגומה שמלווה אותנו כבר כל כך הרבה שנים, לשחרר את נתניהו מהצורך לנהל מאבק משפטי, ולשחרר את ישראל מהצורך להמשיך ולעסוק בנתניהו. חנינה לאחר הפסד תזכיר במידת מה את החנינה של הנשיא ג׳רלד פורד לנשיא ריצ׳רד ניקסון, לאחר שנאלץ להתפטר מכהונתו כנשיא בזמן פרשת ווטרגייט. נכון, זה לא בדיוק אותו הדבר, כי ניקסון באמת התפטר, ונתניהו רק יפסיד בבחירות, ויוכל תמיד לנסות לחזור באלה שאחריהן. ובכל זאת, יש דמיון. הרצוג, כמו פורד, יוכל לומר שצריך לתת למדינה הזדמנות להחלים, להתאושש, להפוך דף.
פורד ספג ביקורת ציבורית קשה מאוד על החנינה שנתן לניקסון. ייתכן שהמהלך הזה שלו, הוא שהוביל לכישלונו להיבחר מחדש בבחירות 1976 נגד ג׳ימי קרטר. אבל פסק הדין של ההיסטוריה בדיעבד שונה מזה של האזרחים באותה העת. היום, החנינה נחשבת לאחד מהישגיו (המעטים) של פורד כנשיא. הוא הבין דבר חשוב שלאזרחים זועמים קשה יותר להבין: אכן, אין טעם להיתקע בענייני העבר. מוטב להביט לעתיד.
נותר התנאי: הרצוג יודיע כעת על כוונתו לתת חנינה לאחר הבחירות, אבל ישאיר פתח לשינוי. נתניהו ביקש חנינה ונימק את הצורך בה ברצונו לאחד את העם. מערכת הבחירות תאפשר לו להפגין את כנות כוונתו לאחד את העם. אם ינהל מערכת בחירות נקיה (יחסית – לא צריך להגזים) הרצוג יממש את ההתחייבות. אם ינהל מערכת בחירות שמקעקעת את הטיעון שביסוד הבקשה, הרצוג יוכל לחזור בו, ולהציג לציבור את רשימת הנימוקים להחלטתו לבטל את החנינה.
הסיכוי שכל זה יקרה? קטן כמובן. נתניהו לוחץ להחלטה מהירה. והוא מרגיש שהכוח בידיו. אם הרצוג יחליט מהר בעד חנינה, מה טוב. אם יחליט מהר נגד חנינה, זו תהיה תחמושת במערכת הבחירות. גם הרצוג עצמו לא ירצה להיקלע לאש צולבת שמשכה חודשים ארוכים, עד יום הבחירות ולאחריו. המסמכים שנשלפים כעת כדי להוכיח שהיתה עסקת ״נשיאות תמורת חנינה״ הם כבר רכיבים בקמפיין שמטרתו ללחוץ על הנשיא – ורכיבים כאלה ימשיכו ויופיעו ככל שהנשיא יתמהמה להודיע מה עמדתו. טראמפ יוסיף להשמיע את קולו. יוזמות מדיניות יונחו על השולחן. הנשיא יואשם כמי שמחבל ביכולתו של נתניהו לקדם אותן.
סיכוי קטן, אבל אולי בכל זאת רעיון ששווה לשקול. קודם יאמרו הבוחרים מה דעתם, אחר כך הנשיא יפעיל את סמכותו. נתניהו טוען כל העת שמערכת המשפט מפריעה לקיים מערכת דמוקרטית שבה הרוב קובע – אז ניתן לרוב לקבוע. הפסד או ניצחון, אחר כך חנינה. אם נתניהו ינצח, גם מתנגדיו יאלצו להודות שכנראה אין ברירה. אם נתניהו יפסיד גם מתנגדיו יוכלו לבלוע את הגלולה המרה בלי להרגיש מחנק.
ספר חדש: התיאוריה של המלחמה מאת עזר גת
