הטבלה מספרת שני סיפורים. אחד: ברור מי הספר-שניים שיש עליהם קונצנזוס. כלומר, שאם אתם קוראי אנגלית ורוצים לקרוא את מה שהאמריקאים אהבו השנה (לא חובה – ולראייה, רוב הספרים האלה לא יתורגמו לעברית), אל ספרים שלכם. שני: ברור גם מה נושאי השיחה והדיון שחלחלו לספרות השנה. אגב, זה בולט לא פחות, אולי יותר, גם בתחום הספרות (פרוזה). האמריקאים היו עסוקים מאוד השנה ביחסי גזעים, בעיקר אבל לא רק שחורים ולבנים. הם היו עסוקים מאוד גם בשאלות של זהות פוליטית, לפחות עד הבחירות.
בטבלאות המתים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אפשר למצוא נתון קשיח, שלא נתון לוויכוח: כמה מתו החודש לעומת החודש שעבר, כמה מתו השנה, לעומת השנה שעברה, כמה מתו בגיל כזה, וכמה בגיל אחר. כמובן, כדי לדעת ממה מת כל אחד, צריך להתחיל לבחון סיבות, ולנתח את משמעותן, אבל כדי לקבל תמונה כללית אפשר להביט ביער לפני שבוחנים את העצים. וביער יש כמה תופעות שקל לראות. קודם כל, בכל חודשי המגפה של שנת 2020 מתו יותר ישראלים מכפי שמתו בחודשים המקבילים בשנת 2019. בחודשים הקשים של המגפה, כשישראל נאלצה להודיע על סגר שני, הפער נעשה משמעותי. הרבה יותר מתים מאשר בחודשים מקבילים בשנה שעברה.
כדאי להתרגל. טראמפ נתן וטראמפ הלך, יהי שמו מבורך. ואנחנו הישראלים – נדמה שבאמת מתרגלים. בהדרגה. במאמר הזה נציג שלושה גרפים, כולם מתוצרת המכון לדמוקרטיה. אחד מסקר ממש עכשווי, שניים אספנו מהאתר המצוין דאטה ישראל. המספרים מהם, המסקנות עלינו. והן שלוש: לביידן יהיה קשה מאוד לזכות לאהדה דומה לזו של טראמפ; לביידן לא יהיה קשה במיוחד לזכות להערכה סבירה ומעלה, למרות שהוא דמוקרטי, ולמרות שהיה הסגן של ברק אובמה (שאיננו אהוד בישראל), ולמרות שנכנס לנעליו של אחד הידידותיים ביותר אי פעם; ישראלים אינם לגמרי טפשים: הם מבינים שישראל אינה בראש מעייניו של אף נשיא אמריקאי, אפילו לא הכי ידידותי.