שתי החלטות חשובות התקבלו השבוע בבית המשפט העליון. הראשונה החזירה את עילת הסבירות, ברוב של שמונה מול שבעה. השנייה דחתה את תחולת חוק הנבצרות ברוב של שישה מול חמישה.
אפשר לנמק למה זאת תוצאה טובה, או תוצאה רעה, מבחינה משפטית. אפשר להתווכח על השאלה אם זו תוצאה טובה או רעה מבחינה משפטית. השופטים כתבו שבע מאות עמודים שמטרתם לנמק למה זאת תוצאה טובה או רעה מבחינה משפטית (לארכנות הטרחנית הזאת ראוי להקדיש מאמר נפרד).
אבל אי אפשר להתווכח על כך שזו תוצאה רעה – אולי הכי רעה שאפשר – מבחינה חברתית.
השופטים, בהגיעם לתוצאה רעה כל כך, הוכיחו שהם חלק מהעם. שהם בדיוק כמונו. לא מסוגלים לעשות את הדבר הפשוט, המובן, ההכרחי – ולהתפשר.
האזינו: למה דווקא בחירות באיווה עשויות להכריע את גורל העולם?
קיראו: למה אנחנו ממשיכים להתעקש להציג דווקא שני גושים?
חלק ניכר מבעיותיה של מדינת ישראל נובע מהנטייה של כולנו להתעקש על האמת שלנו. להתעקש ולא לוותר. בתיאוריה (ראו גרף) כולנו אנשי פשרות. כולנו בעד אחדות, כולנו בעד לכידות, כולנו בעד אחריות וממלכתיות. אלא שכולנו רוצים להשיג את התוצאה הזאת באמצעות פשרה מסוג מאוד מסוים – הצד השני יוותר על עמדתו, ובכך תושג פשרה. הימין רוצה אחדות: כל מה שצריך כדי להשיג אותה זה שהשמאל יוותר כבר על השיגעון שלו עם שתי מדינות לשני עמים. ברגע שייוותר, תהיה אחדות. השמאל רוצה אחדות: כל מה שנדרש כדי להשיג אותה זה שהימין יוותר על הטירוף שלו עם התנחלויות. ברגע שייעשה זאת, תהיה אחדות. הדתיים רוצים אחדות. בטח שרוצים – רק שיהיה ברור שאין מצב לתחבורה ציבורית בשבת. זה תנאי לאחדות. והחילונים רוצים אחדות, ובלבד שלא יהיה מניין בהפרדה בכיכר דיזנגוף. כי גם על זה אי אפשר להתפשר.
גם השופטים, בדיוק כמונו. הם בוודאי חכמים מספיק להבין שאין תוצאה פחות טובה לבית המשפט, לחברה הישראלית, למערכת הפוליטית, מפסק דין שמוכיח את מה שכולם משוכנעים בו ממילא: שבית המשפט (השלימו את החסר על פי עמדתכם) 1. מחזיק מעמד בקושי על חודו של קול ועומד להיכבש על ידי השמרנים המסוכנים / או 2. שבית המשפט לגמרי פוליטי, וכמה שופטים ליברלים מנצלים את הרוב הקטן שלהם כדי להכתיב לשאר המדינה כללים שהציבור לא חפץ בהם. הם בוודאי חכמים מספיק להבין ששני פסקי דין על חודו של קול סיפקו את ההוכחה לכל מי שנזקק להוכחה. הם סיפקו הוכחה לפרשים המונגולים המשפטיים של הימין שהיה מחטף, רגע לפני ששתי שופטות פורשות, ובית המשפט משנה את הרכבו. הם סיפקו הוכחה לפרשים ההונים המשפטיים של השמאל שעוד רגע קט, מהפך קטנטן, ובית המשפט כבר אינו ראוי לתואר בית משפט, כי יהיה בו רוב של שופטים שהיו מכריעים בשני המקרים ההפך מכפי שבית המשפט הכריע.
הם בוודאי חכמים מספיק להבין שמוטב היה להכריע ברוב משמעותי, שישתיק את הרחש הזה, שיקעקע את הטענה של המונגולים ושל ההונים. רק דמיינו את התסריט הבא: עשרה מאחד עשר שופטים מחליטים לדחות את תחולת הנבצרות. או דמיינו את התסריט הבא: אחד עשר משלושה עשר שופטים מחליטים לאשרר את חוק ביטול הסבירות. במקרה הראשון, המונגולים היו מושתקים. אם רוב השופטים, כולל ״השמרנים״, אומר שצריך לדחות – אז צריך לדחות. במקרה השני, ההונים היו מושתקים. אם רוב השופטים, כולל ״ליברלים״, אומרים שצריך לאשרר – אז צריך לאשרר. כמובן, גם במקרים כאלה היו נשמעות תלונות מקצה הקצה של המערכת הפוליטית, אבל רוב הציבור היה מבין: זה פסק הדין הנכון. לא פסק הדין הנכון אידיאולוגית לקבוצה זו או אחרת.
זה לא קרה. למה לא קרה? הנה, זה הזמן לחזור לטענה שביסוד המאמר הזה: השופטים מדי דומים לחברה שהם חיים בה. גם הם רוצים אחדות, גם הם רוצים פשרה, גם הם רוצים מתינות. בתנאים שלהם. עובדה – לא נמצאו שלושה ״שמרנים״ שיאמרו משהו כמו ״אמנם דעתנו לא לגמרי נוחה, אבל יש משמעות גם להצגת עמדה אחידה, ברוב גדול, כדי שהכללים יוסדרו בלי פתח להמשך המחלוקת״. עובדה – לא נמצאו שלושה ״ליברלים״ שיאמרו משהו כמו ״אמנם דעתנו לא לגמרי נוחה, אבל יש משמעות גם להצגת עמדה אחידה, ברוב גדול, כדי שהכללים יוסדרו בלי פתח להמשך המחלוקת״. ובמילים אחרות: לא נמצאו שופטים שהסכימו לתעדף את הפשרה. לא נמצאו שופטים שהסכימו לוותר על עמדתם המשפטית המדוקדקת כדי להשיג את מטרה חשובה יותר. ורק כדי שיהיה ברור: בפשרה הכוונה איננה למעשה של כניעה או של רפיסות. פשרה במיטבה אינה כניעה או רפיסות. פשרה, במיטבה, היא כשלעצמה העדפה אידיאולוגית, היא ביטוי לתעדוף של טובת הכלל על פני עמדת היחיד או המגזר.
כך שהשופטים הם בדיוק כמונו. הנה דוגמה: לא נמצאו מספיק חברי כנסת שיסכימו לנוסח של חוק הלאום שיעבור ברוב של שבעים או שמונים, גם אם לא יהיה בדיוק-בדיוק כפי שהם רוצים. כי חוק לאום שעובר ברוב של שמונים עדיף מחוק לאום שעובר ברוב של קצת יותר משישים. והנה עוד דוגמה: לא נמצאו מספיק חברי כנסת שיסכימו לפשרות שהוצעו במשא ומתן על הרפורמה המשפטית, שהיה מאפשר לה לעבור ברוב של שבעים או שמונים, גם אם לא תהיה בדיוק-בדיוק כפי שהם רוצים. כי רפורמה משפטית שעוברת ברוב של שמונים עדיף מרפורמה משפטית שעוברת ברוב של קצת יותר משישים (או בכלל לא עוברת).
ולא – אי אפשר לבוא בטענה דווקא לשופטת מסוימת שיש לה עמדה והיא דבקה בה, ואי אפשר לבוא בטענות דווקא לחבר כנסת מסוים שיש לו עמדה והוא דבק בה, ואי אפשר לבוא בטענות דווקא למגזר מסוים שיש לו עמדה והוא דבק בה, ואי אפשר לבוא בטענות דווקא לתנועה אידיאולוגית מסוימת שיש לה עמדה והיא דבקה בה. כי כל אחד מאלה ייתן את אותה תשובה: למה שאני אוותר – שהשני יוותר. למה שאני אתפשר – שהשני יתפשר. אי אפשר לבוא בטענות לאף אחד בנפרד, אפשר לבוא בטענות רק לכולם ביחד. אפשר להצביע על הדמיון במעשים ועל הדמיון בתוצאות. התעקשות של כולם על עמדותיהם המדוקדקות, בלי להתפנות לשיקולים רחבים, לא מאפשרת להגיע לפשרות. התעקשות של כולם על עמדותיהם המדוקדקות מובילה להכרעות ברוב קטן. והכרעות ברוב קטן מערערות את האמון, ומפוררות את החברה.
כך שכל שופט או שופטת לחוד כנראה צדקו בדרכם. לכל אחד ואחת מהם היו נימוקים טובים להצדקת פסיקתם. אבל כל השופטות והשופטים ביחד טעו.
הם צדקו לחוד, כמו שכולנו צודקים, והם טעו ביחד, כמו שכולנו טועים.
