fbpx

התפרצות אנטישמית: האם זה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו?

 

יכול להיות שהדבר החשוב ביותר שקורה לנו עכשיו בכלל לא קורה בישראל, ולא בעזה, ולא בגבול לבנון. יכול להיות שהדבר החשוב ביותר שקורה לנו עכשיו קורה באמריקה, בצרפת, בבריטניה, ברוסיה, בגרמניה, בקנדה. כבר כמה שנים שהאנטישמיות מרימה ראש. כבר כמה שנים שחלקנו מבינים שנגמרה תקופה, ומתחילה אחרת. אבל עכשיו באה התפרצות – שטף אנטישמי שקשה לזכור כמותו כבר הרבה מאוד שנים. שטף שאינו מתוחם להפגנות ענק במדינות ערביות, אלא נובע ממקורות מערביים מובהקים. יכול להיות שזה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו.

האם אנחנו מאוחדים? מוזמנים להשיב על שאלון המלחמה של המדד

ולא – זה כמובן לא נאמר כדי לטעון, אפילו לא לחצי רגע, שמה שקורה בישראל פחות חשוב ממה שנדמה לנו. מה שקורה בישראל, הקרב ההכרחי, האיום, נגד חמאס, חשוב מאוד. קריטי ממש לגורלנו. הטענה היא הפוכה: אנחנו מבינים היטב כמה חשוב מה שקורה כאן, אבל אולי איננו מבינים מספיק כמה חשוב מה שקורה שם. אולי איננו מבינים מספיק את ההשלכות האפשריות של עולם שחוזר להיות אנטישמי כמו פעם. עולם שחוזר להיות מקום שבו אדם יכול להיות אנטישמי ועדיין להיחשב בן תרבות, נאור, מקובל בקהילתו ובחברתו, בעל השפעה. לעולם כזה יכולות להיות השלכות גדולות וחמורות על עתידנו.

תכף נסביר, אבל קודם נרגיע: לא בטוח שזה מה שקורה. יכול להיות – צריך לקוות – שמדובר בהתפרצות כואבת, תזכורת לא נעימה, אבל לא במהלך שמשנה את היחס ליהודים בשנים ובעשורים הבאים. יכול להיות שכאשר המלחמה נגד חמאס תיגמר, ומתישהו היא תגמר, יעברו גם ימי הזעם האנטישמי, והמופרעים שעסוקים כרגע בשנאת יהודים יעברו לחפש קורבן אחר, מסיבה אחרת. כבר היו בעבר התפרצויות אנטישמיות על רקע מלחמות במזרח התיכון, שנרגעו בהמשך. אולי זה יקרה גם הפעם.

אבל אם זה לא יקרה – וכאמור, ההתפרצות הפעם נראית חמורה יותר, בהיקף גדול יותר, וזוכה ללגיטימציה ממקורות מטרידים יותר – אנחנו נכנסים למצב חדש. ננתח אותו בקיצור: עד מלחמת העולם השנייה אנטישמיות הייתה דבר מקובל בחברות תרבותיות מערביות. כמובן, לא כולם היו אנטישמים, וגם מי שהיו אנטישמים, לקו במחלה בדרגות חומרה שונות. היו שרצו להשמיד יהודים, שזו דרגה חמורה, והיו שסתם לא חיבבו יהודים, או חשבו שהם, באופן כללי, טיפוסים לא נעימים, שזו דרגה נסבלת.

מלחמת העולם השנייה, והזעזוע ממה שקרה בשואה, עשו דה לגיטימציה לאנטישמיות. מי שהיו אנטישמים, ניסו במקביל גם לכבוש ולהחריב את העולם, כך שהאנטישמיות זוהתה עם המשטר התוקפני, האלים והגרוע ביותר בעידן המודרני – ולכן הפכה לבלתי מקובלת. למשך כמה עשורים, נעשה מסובך הרבה יותר להביע בפומבי נטיות אנטישמיות ולהיחשב לבן תרבות. למשך כמה עשורים, של הגמוניה אמריקאית פילושמית, האנטישמיות נדחקה לשוליים. לא נעלמה כמובן, לא נגמרה כמובן, אבל נדחקה לשוליים. זה היה תור זהב שאפשר צמיחה מהירה של הקהילה היהודית האמריקאית, ושגשוג חסר תקדים שלה. זה היה תור זהב שאפשר גם לכמה קהילות באירופה, ובקנדה, ובאוסטרליה, ובארגנטינה, להתקיים בתחושה יחסית של בטחון.

לפני כמה שנים התברר שהעידן הזה מגיע אל סופו. מלחמת העולם השנייה, שבדור הקודם עוד הייתה חוויה מוחשית, הפכה בדור הזה לאירוע היסטורי, הולך ומתרחק במראה האחורית. שינויים דמוגרפיים, אידיאולוגיים, גיאופוליטיים, אפשרו לאנטישמיות להרים ראש. תחילה בהיסוס, אחר כך ביתר אסרטיביות, ועכשיו – לפתע – בראש חוצות, בערים מרכזיות, בקהילות מערביות תוססות. צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין למראה: בתי יהודים בפריז מסומנים במגן דוד. צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין: אקדמאים מכובדים מביעים שביעות רצון מרצח ברוטלי של יהודים.

הנה מה שדבר כזה יכול לעשות, בנסיבות קשות. הוא יכול להקשות מאוד על תמיכה בינלאומית בישראל; הוא יכול להכשיר פעולות אלימות נגד ישראל של אויבי ישראל; הוא יכול לגרום להרבה מאוד יהודים להידרש לבחירה – האם להיות יהודים פעילים בישראל, או לחדול מלהיות יהודים פעילים במקומות אחרים. כלומר, הוא יכול להוביל, בתהליך מתגלגל, לקיומו של עולם שאין בו, או כמעט אין בו, נוכחות יהודית למעט בישראל; הוא יכול להקשות על ישראלים לבקר בחו״ל, לבלות בחו״ל, ללמוד בחו״ל. יש עוד הרבה השלכות אפשריות שנוכל למנות, אבל נעצור כאן.

וכמובן, דברים כאלה לא קורים בבת אחת, וגם אם הם קורים, זה בדרך כלל לא הכל או כלום. כלומר, ישראלים יוכלו עדיין ללמוד בחו״ל, אבל בפחות מקומות, או שזה יהיה פחות נעים, או שזה יהיה קצת יותר מסוכן, או שהם יצטרכו לבחור בין ללמוד בחו״ל ולהצניע את מוצאם, לבין לא ללמוד בחו״ל כי הם לא רוצים להיות במקום שמחייב אותם להצניע את מוצאם.

חלק מהדברים האלה כבר קורים, במידה זו או אחרת. הביטו בגרף, מתוך סקר בקרב יהודי ארה״ב של המכון למדיניות העם היהודי, וזהו את התהליכים. הוא קצת מסובך להבנה אז נסביר: מ-17% יהודים שלא הרגישו שום ירידה בביטחון האישי בשבוע הראשון של המלחמה, נשארו רק 11%. חלקם עברו ועכשיו הם חשים ״ירידה מסויימת בבטחון״, כמו 37% מהמשיבים לסקר. אבל מה שהרבה יותר בולט, שחלק ניכר ממי שלפני שלושה שבועות אמרו שהם חשים ״ירידה מסויימת בביטחון״, הרבה מאוד עברו להרגיש ״ירידה בביטחון״. בשבוע הראשון למלחמה, שליש מהמשיבים בחרו בירידה בביטחון (37%), בשבוע השלישי יש כבר רוב (51%) שבחרו ירידה בביטחון. וכדי להבהיר את הנקודה: מדובר באותם משיבים ובאותן משיבות. יהודים אמריקאים שהשיבו לאותה שאלה בשבוע הראשון ובשבוע השלישי למלחמה, ועמיתי נוח סלפקוב ניתח את התשובות שלהם. אותם יהודים – מרגישים פחות ביטחון. זו כרגע המגמה.

כמובן, השאלה היא האם זה עניין זמני – התפרצות שתחלוף, עד שתחזור במועד אחר, וחוזר חלילה – או עניין שייעשה קבוע. הצבה של רף האנטישמיות על דרגה חדשה, גבוהה יותר. השאלה היא עד כמה הרף יהיה גבוה – האם גבוה עד כדי שאי אפשר להזדהות כיהודי ולהיות בטוח בערים מרכזיות וחשובות, או אולי רק שצריך קצת יותר להיזהר, ולדעת שמעת לעת מישהו יגיד משהו לא נעים.

משך הזמן ודרגת החומרה יקבעו עד כמה המגמה שאנחנו חוזים בה כעת משמעותית. פתחנו באמירה קצת בומבסטית: יכול להיות שזה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו. התכוונו אליה ברצינות, כלשונה: לא בטוח שזה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו, אבל גם לא בטוח שלא. ובכל מקרה, זה דבר חשוב מאוד. ברור שאנחנו, החיים בישראל, עסוקים יותר במה שקורה בחצר האחורית שלנו, בחיילים שלנו שמסכנים את נפשם, בהכרח להכריע את הרוצחים של חמאס, בשיקום שיידרש, במצוקה הנפשית שנצטרך להרגיע, בסדר החברתי החדש שנצטרך לכונן. אבל בשעה שאנחנו עושים את כל אלה צריך להפנות כל העת חצי מבט למה שקורה במדינות כמו ארה״ב וקנדה, גרמניה וצרפת, בריטניה ואוסטרליה. זה אמנם קורה שם, אצלם, אבל יקבע גם את עתידנו ואת גורלנו.

, , , , ,


15/04/2024היום השמיני: שמונה כריכות (שלא נבחרו) שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
הלילה הטוב הראשון מאז 7 באוקטובר נחום ברנע, Ynet
איפוק הוא לא תבוסה. המתנה אינה הכלה רונן ברגמן, Ynet
כמה ימי מילואים כל אחד יחסוך אם החרדים יתגייסו ליאור באקאלו, N12
אנחנו נלחמים, ובחוץ חוזרים לריב קלמן ליבסקינד, מעריב
"להרצי אין אויבים, אבל גם אין לו חברים" איתי אילנאי, ישראל היום
קו אחד לשתי התנקשויות: חוסר מחשבה על התוצאות עמוס הראל, הארץ
בירקנפלד, למה הפסקנו להיות ציידים-לקטים? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
הסכנה הקיומית למדינת ישראל מגיעה דווקא מניו יורק מוריס הירש, מקור ראשון
ההישגים הצבאיים אינם מתורגמים להישגים אסטרטגיים אבי יששכרוף, Ynet








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-04-12)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 30 30
הליכוד 32 19 20
יש עתיד 24 15 12.7
ש״ס 11 9 10.1
ישראל ביתנו 6 12 9.4
עוצמה יהודית 6 10 9.4
יהדות התורה 7 7 7.2
רע״מ 5 5 5.1
חדש תע״ל 5 5 4.6
מרצ 0 4 4.5
תקווה חדשה 4 4 3.6
הציונות הדתית 8 0 2.9
עבודה 4 0 1
בל״ד 0 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר