א.
שלשום המלצנו על סבלנות: אין שום הכרח לדעת את תוצאות הבחירות לפני תוצאות הבחירות. וכדאי לזכור שלעיתים קרובות תוצאות הבחירות אינן מתיישבות עם הציפיות והתחזיות. אם היינו יודעים מראש מה יהיו התוצאות, לא היה צורך לקיים בחירות. כלומר: הפתעות הן לא הפתעות – הפתעות הן מהות ההליך שאנחנו קוראים לו בחירות.
הזדמנות אחרונה בהחלט לעדכן את תחזית הבחירות שלכם, לא תנסו?
ב.
נמליץ גם על רציונליות. אולי, כמוני, אתם שומעים לא מעט בני אדם מסביבכם שמשוכנעים, פשוט משוכנעים שהם יודעים מי ינצח. רובם מניחים שלבנימין נתניהו תהיה קואליציה של 61 חברים או יותר. אני שומע לא מעט חזאים כאלה, וגם רואה שתחזית המנדטים של משתתפים רבים בתחזית המדד מנבאת לגוש נתניהו יותר מ-61. ובהחלט ייתכן שמי שחוזים כך צודקים. ייתכן – אבל. לכל אלה נזכיר שני דברים: 1. כבר ארבע מערכות בחירות שזה לא מצליח לנתניהו. זה בטח לא לגמרי מקרה שזה לא מצליח לו. 2. גם במערכת הבחירות הזאת, למעט בכמה סקרים בודדים, נתניהו לא נגע בדרך כלל ב-61. למעשה, בממוצע הסקרים של המדד, שמשקלל את כלל הסקרים, הוא מעולם לא הגיע ל-61. כך שאם אתם לא סומכים על ניסים, ואם אתם לא יודעים משהו שאנחנו לא יודעים, ואם אתם נשענים רק על מה שמונח לפניכם – זה יהיה לגמרי רציונלי להניח שלנתניהו לא יהיו 61 מנדטים.
כמובן, הסקרים יכולים לטעות, המציאות יכולה לתעתע, הבוחרים יכולים לשנות את דעתם, מפלגות יכולות ליפול מתחת לאחוז החסימה. את כל זה אנחנו יודעים. אבל הימור רציונלי הוא כזה שלוקח בחשבון את המידע שיש, ומייחס לו את המשקל הגדול יותר לעומת המידע שאין. אפשר בהחלט לטעון שעל פי המידע שיש, משקל גדול יותר צריך להינתן לאפשרות שלנתניהו ולגוש שלו לא יהיו 61 מנדטים.
ג.
האם יש מידע שסותר את המידע מהסעיף הקודם? כן, יש. 1. נתניהו קרוב. 2. בגוש שלו יש פחות מפלגות בסכנה. 3. הסכמי העודפים אמורים להועיל לו יותר מאשר לאחרים. מי שרוצה לתת משקל גדול יותר לעובדות הללו מאשר לעובדות בסעיף הקודם (הוא לא ניצח כבר ארבע פעמים, הוא לא ניצח אף פעם בממוצע הסקרים), מוזמן בהחלט לעשות זאת. גם זה הימור רציונלי, ובלבד שזה הרציונל שעומד מאחוריו. תחזית מנומקת.
ד.
גם אתכם מעצבן קמפיין הגוועלד? אותי הוא מעצבן, לא משום שיש לי משהו נגד מפלגות הגוועלד. הוא מעצבן משום שיש משהו מעצבן בכל סחיטה רגשית ובכל סחיטה פוליטית, ומה שעושות המפלגות הללו זו סחיטה רגשית ופוליטית. והוא גם עדות לבעיה מהותית של דפוס הבחירות בישראל.
נתאר את מה שאנחנו רואים: מפלגה מתנדנדת על גבול אחוז החסימה. כלומר, אין לה מספיק בוחרים בטוחים. מזה אמורה להיגזר פעולה. היא צריכה להתאחד עם עוד מפלגה, או לסגור את הבאסטה, או לשנות מסרים, או לעדכן מדיניות. משהו מכל אלה. אבל המפלגה לא עושה שום דבר ממשי מכל אלה. היא מתקרבת לבחירות באותו צעד קליל מהפעם הקודמת, וכשמתברר שעדיין אין לה מספיק בוחרים, היא פותחת בקמפיין גוועלד. למה זה עובד? כי הבוחרים מוכנים שיסחטו אותם בשתי דרכים:
- סחיטה רגשית (בלי מרצ אין מדינה שפויה, בלי שקד אין ימין שפוי וכדומה).
- סחיטה פוליטית (אם העבודה תיפול, הגוש כולו יפול).
זה בעצם דפוס קבוע אצלנו, שחותר תחת עקרון מרכזי של השיטה הדמוקרטית. מה העקרון של דמוקרטיה? הנבחרים נותנים דין וחשבון על מעשיהם, ואם מעשיהם לא טובים בעינינו, אנחנו מחליפים אותם.
אבל במציאות שלנו הנבחרים לא משלמים מחיר ממשי על המדיניות שלהם. למה? קודם כל, משום שקשה מאוד לבוחרים לשפוט את המדיניות (מי שר טוב ומי שר רע, האם יש לנו באמת דרך לדעת כמה שר האוצר אפקטיבי, וכמה שרת התחבורה עושה את עבודתה – הרי חלק גדול מהנושאים שהם עוסקים בהם סבוכים מכדי שנדע לשפוט). אבל גם – וזה עניינינו כאן – הנבחרים לא משלמים מחיר משום שהבוחרים דבקים בהצבעה מחנאית-זהותית, ולכן אין בעצם משמעות לרמת התפקוד של ממשלה ושרים.
הגוועלד הוא ביטוי מובהק לזה: הייתם מרוצים ממפלגת העבודה, או מכל מפלגת גוועלד אחרת? כנראה שאין רבים מכם שהיו מרוצים מהמפלגות הללו. אם רבים היו מרוצים, המפלגות לא היו מתנדנדות. אז למה בכל זאת תצביעו להן? הסברנו למה: סחיטה רגשית וסחיטה פוליטית.
ה.
ותזכורת אחת אחרונה, חשובה: כשאומרים לכם שאם הגוש שלכם לא ינצח המדינה תתמוטט – זה לא באמת.
