יכול להיות שאת הכותרת כבר ראיתם. העולם לא במיוחד אוהב את ישראל. ואם לדייק: העולם אוהב את ישראל כיום פחות מכפי שאהב אותה לפני שנה (וגם זה לא היה בהכרח הרבה). את הנתון הזה אנחנו למדים מסקר חדש של מכון פיו, שבחן את היחס לישראל במדינות רבות בעולם. לפני שנה – והשנה. ומה קרה? הדרדרנו עוד קצת. וכדי שוב לדייק: הדרדרנו לשני הכיוונים. שיעור האומרים עלינו דברים טובים ירד. שיעור האומרים עלינו דברים רעים עלה.
דוגמה: בבריטניה – ל-69% מהציבור יש דעה לא חיובית על ישראל. זו עליה של 8% לעומת המצב לפני שנה. במקביל, 25% אומרים שיש להם דעה חיובית על ישראל. זו ירידה של 5% מלפני שנה. תאמרו: טוב, זה בטח השמאל הבריטי. נכון ולא נכון. זה יותר השמאל. אבל גם בימים הבריטי ל-58% מהמשיבים יש דעה שלילית על ישראל. וגם בימין הגרמני (63%), ובימין הצ׳יליאני (51%), ובימין האוסטרלי (55%), ובימין הספרדי (66%), ובימין האיטלקי (64%). המהירות שבה ישראל איבדה את הימין במדינות רבות בשנים האחרונות מסחררת, מדאיגה. בימין האמריקאי יש מיעוט שדעתו על ישראל שלילית, אבל זה לא מיעוט קטן – 37%. ישראל זזה ממקום של ״אהדה דו מפלגתית״, שהיתה האידיאל, לאהדה חד מפלגתית, של הימין, כי לא היתה ברירה, וכעת, במדינות רבות מאוד, כבר לא נותרה אהדה. כלומר, נותרה. אבל של המיעוט.
אפשר לומר: לא נורא. מה שהלך מהר יחזור מהר. הציבור מוכיח פעם אחר פעם שדברים שרחוקים ממנו הם דברים שדעתם ביחס אליו משתנה בקלות. אפשר לומר: נורא. ישראל חיה בנתק תודעתי מהעולם. לה נדמה שהיא נלחמת על חייה, שהיא צודקת והגונה, שהיא מוסרית ואמיצה. לשאר העולם נדמה שלא. שישראל היא מדינה שאיבדה את הבלמים, שמערערת את הסדר, שמתפרעת בלי הצדקה. כלומר – או שאנחנו באמת לא כל כך טובים בהסברת עמדתנו הנכונה. או שעמדתנו לא נכונה.
מה אפשר לעשות? הפסקאות הבאות אינן המלצות להצביע כך או אחרת בבחירות. אבל הם בהחלט עלולות להתפרש כך: אחד הדברים שאפשר לעשות כדי לשנות את התדמית של ישראל במהירות הוא להחליף את המנהיג שעומד בראשה. אם יש משהו שאפשר ללמוד מהנתונים של פיו, זה עד כמה תדמיתה של ישראל כרוכה בזו של האיש שמזוהה איתה כל כך הרבה שנים – בנימין נתניהו. היא כל כך מזוהה איתו, שקשה להבחין בהבדל. הנה הסבר, קצת טכני, אבל כך בודקים דברים מהסוג הזה. אמרנו: הקשר בין תדמיתה של מדינת ישראל בעולם לבין מידת האמון שמביע הציבור הבינלאומי בראש ממשלתה, בנימין נתניהו, אינו סתם קשר מקרי – מדובר בשני משתנים שכרוכים זה בזה באופן כמעט מלא. הניתוח של פיו כולל 36 מדינות ברחבי העולם. הוא כולל שאלות על אהדה לישראל ועל אמון בנתניהו. הממצא הבולט בהשוואת שתי השאלות הוא שבמקומות שבהם הציבור אינו אוהד את ישראל, הוא גם אינו נותן אמון בראש ממשלתה, ביחס של כמעט אחד לאחד.
זה כמובן מוליד שאלת ביצה ותרנגולת. האם הציבור לא סומך על נתניהו כי אינו אוהד את ישראל, או אינו אוהד את ישראל כי אינו סומך על נתניהו – או שאולי שני הדברים, אי אהדה לישראל ואי אמון בנתניהו, נובעים בכלל מדבר שלישי שאיננו בסקר. משהו כמו ״המדיניות של ישראל״. או אולי: ״אנטישמיות״. או אולי: ״אי הבנה שלנו ושלו״. כך או כך, הנתונים הסטטיסטיים מציגים תמונה חד-משמעית: המתאם בין שיעור העמדות השליליות כלפי ישראל לבין חוסר האמון בנתניהו גבוה מאוד (למתעניינים: r = 0.90). המשמעות היא, שתדמיתה של ישראל לבדה מסבירה כ-80% מהשונות בדירוג האמון בנתניהו. זה אומר, אם אתם מנסים להבין את הגרף, שכל עלייה של אחוז בעמדות השליליות כלפי המדינה מתורגמת, בדיוק כמעט כירורגי, לעלייה של אחוז בחוסר האמון בנתניהו.
לחצו כאן להשתתף בתחזית הבחירות של המדד
כמובן, כפי שכבר אמרנו, יש כאן אלמנט של תלות מושגית; עבור אזרח איטלקי, פולני או אינדונזי, נתניהו הוא הפנים של ישראל. לכן היחס אליו ולמדינה שזור באופן טבעי. אלה לא מדדים עצמאיים. וכמובן, אין בידינו את הסקר המלא. כך שאנחנו לא יכולים למדוד האם מדובר בזיקה פרטנית של בני אדם – הנתונים משקפים את הלך הרוח במדינות שונות, אך לא מוכיחים שכל אדם שיש לו דעה שלילית על ישראל מחזיק בהכרח באותה עמדה כלפי נתניהו.
ויש גם כמה מדינות שבהן דעת הקהל חורגת מקו המגמה הסטטיסטי. כלומר, מדינות שבהן הציבור מצליח להבחין בין המדינה לבין העומד בראשה. במרחב המערב-אירופי וגם בחלק ממדינות אמריקה הלטינית, נתניהו מקבל דירוג גרוע הרבה יותר מזה שתדמיתה הכללית של ישראל הייתה מנבאת. הציבור במדינות אלו נוטה לשפוט את ראש הממשלה לחומרה יותר מאשר את ישראל כמדינה. דוגמה מובילה: איטליה, שבה יש פער שלילי של 11 נקודות מעל התחזית לרעת נתניהו. בצרפת הפער הוא 9 נקודות. ויש פער גם ביוון, ברזיל, גרמניה. במדינות אלו מתקיימת הבחנה יחסית ברורה: גם מי שאינו עויין את ישראל ( או לא אוהד אותה – כי ״עויין״ זו מילה קשה), נוטה להביע חוסר אמון בנתניהו.
ויש מדינות שהמצב בהן הפוך. נתניהו מועדף על פני המדינה שהוא ראש ממשלתה. זו תופעה בולטת במדינות שבחלקן רוב מוסלמי באסיה ובאפריקה. בפיליפינים יש פער גדול. בעוד ש-64% מהפיליפינים מחזיקים בדעה שלילית כלפי ישראל, רק 40% מהם מביעים חוסר אמון בנתניהו. דפוס דומה, אם כי מתון יותר, אפשר לזהות גם בבנגלדש, קניה ופקיסטן (אבל צריך לשים לב: פקיסטאן היא מדינה של-95% מאזרחיה עמדה שלילית על ישראל. ל-88% אין אמון בנתניהו. אז כן, יש פער לטובתו. אבל לא בטוח שיש בו נחמה גדולה).
השורה התחתונה נראית די ברורה: בעיני רוב העולם, תדמיתה של ישראל ותדמיתו של נתניהו הם דברים בלתי נפרדים. לפחות תיאורטית, זה מאפשר ניסוי בשיקום מהיר של תדמית. את ישראל אי אפשר להחליף, כדי לשפר את התדמית של נתניהו, אבל את נתניהו אפשר להחליף כדי לשפר את התדמית של ישראל. האם זה בהכרח יצליח? לא בטוח. יכול להיות שאם מחר ייבחר לראשות הממשלה איזה בנט, או ליברמן, או איזנקוט, יתברר במהרה שהוא זוכה לציון זהה לנתניהו, וזהה לישראל, וששום דבר לא קרה. אבל אולי יתברר דבר אחר: שראש ממשלה חדש זוכה לאמון יותר גבוה, ובהתאם, מושך את האהדה לישראל כלפי מעלה. כאמור – זה ניסוי אפשרי. אם כדאי לערוך אותו, הבוחרים יחליטו.
התיאוריה של המלחמה: אם אתם רוצים להבין
