דיבורים על עזיבה, או איומים בעזיבה, הם דיבורים של מצברוח. רוב המדברים יישארו, אלא אם המצב יהיה חמור הרבה יותר מעכשיו, וכנראה שאפילו אז, משום שהעולם לא מחכה למיליוני ישראלים. רוב המדברים לא בהכרח מתכוונים. הם חושבים לעזוב משום שאינם מזהים מוצא אחר. או שהם אומרים שהם חושבים לעזוב, כי הם מרגישים שחייבים להגיד משהו – רצוי דרמטי. הם חושבים לעזוב משום שהמצב מעיק עליהם. הם חושבים לעזוב משום שהם מבחינים בתהליכים דמוגרפיים ואידיאולוגיים שמפחידים אותם, אפילו אם הרפורמה המשפטית לא תעבור, או תעבור במתכונת של פשרה.
בעיצומם של ימים סוערים, בואו לדרג 25 החלטות חשובות בתולדות מדינת ישראל
כמה יעזבו? כמה מתכוונים באמת? לא קל לדעת. אבל הנתונים שנציג כאן מרעישים. יותר מרבע מהיהודים בישראל עונים בחיוב על השאלה אם שקלו לעזוב או להמליץ לילדיהם לעזוב, או אם התחילו בצעדים לקראת עזיבה. למעשה, לא כל כך רחוק משליש מהם. תכף נראה את הנתונים.
ברור שממשלה נבחרת איננה יכולה לנהל מדיניות שמושתתת על החשש מפני עזיבה של אזרחים לא מרוצים. אם כך היה, אף ממשלה לא יכלה לנהל מדיניות, כי תמיד יהיה מישהו בצד השני שאיננו מרוצה, ואולי שוקל לעזוב. כשדונלד טראמפ נבחר לנשיא ארה״ב, הרבה מאוד אמריקאים השמיעו איומי עזיבה. רק מעטים עזבו בפועל. על טראמפ האיומים האלה כמובן לא השפיעו, ומי שנשארו לא התחרטו: אחרי ארבע שנים טראמפ הפסיד בבחירות, כך שעזיבה היתה מוקדמת ומיותרת. זה יכול לקרות גם למי שימהר לממש את מחשבות העזיבה שלו, רק כדי לגלות – בעוד שנה, או חמש, או עשר – שסתם עזב. שיכול היה להישאר, להילחם, לשפר. שהוא חי בגלות בלי סיבה מספיק טובה. וגלות, לרוב בני האדם, היא לא מקום נוח.
ומצד שני, מדינה חכמה אינה מתנהלת באופן שגורם לחלק ניכר מאזרחיה להרגיש שאולי כדאי לעזוב. מדינה חכמה אינה מתנהלת כך אלא אם יש לה סיבה חזקה מאוד. ברור שאם צריך לצאת למלחמה – כי אין ברירה – אז יוצאים למלחמה, בידיעה שיהיו מי שיבהלו ויברחו. ברור שאם יש אינטרס חזק לבצע שינוי מדיניות, כזה שעתיד ישראל תלוי בו, אזי אין מנוס מביצוע השינוי, גם אם התוצאה תהיה עזיבה של אזרחים שאינם מרוצים ממנו. כאמור – אם אין ברירה. אם המהלך חיוני. אם הצורך קריטי. אם ההנחה היא שהקושי לעכל אותו לא יביא לעזיבה המונית, או לעזיבה של מי שהנוכחות שלהם חשובה במיוחד לעתידה הכלכלי או הבטחוני של המדינה.
האם המהלך שהממשלה מובילה כעת קריטי מספיק כדי להצדיק מחשבות על עזיבה? זו שאלה כפולה: שאלה לממשלה – האם זה באמת כל כך חשוב, עד שלמדינה כדאי לעשות את הצעד גם במחיר גבוה מאוד של עזיבת רבים. שאלה למהרהרים בעזיבה – האם זה יהיה באמת כל כך נורא, עד שהחיים בישראל לא יהיו נסבלים יותר. כך או כך, הנה מה שמתברר מנתוני שאלון המדד, כפי שנותחו ושוקללו על ידי פרופ׳ קמיל פוקס. אלה נתונים שעובדו למדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בישראל על סמך קרוב ל-2000 שאלונים (למה רק יהודים? כי נכון לעכשיו, נראה שערביי ישראל לא ממש משתתפים בעימות הגדול על הרפורמה המשפטית). אלה נתונים דרמטיים, לפחות בעינינו: כאמור יותר מרבע מאזרחי ישראל היהודים שקלו עזיבה ״בעקבות האירועים האחרונים״. שיעור קטן הרבה יותר, אבל לא מבוטל (6%) אומרים שגם החלו לפעול בכיוון הזה.
יותר מרבע! ואם זה לא נשמע לכם הרבה, חישבו על זה כך: שני מיליון ישראלים שוקלים לעזוב. כמובן, זה לא בדיוק שני מיליון, כי הסקר הוא למבוגרים, והמשפחות שאולי שוקלות לעזוב יהיו משפחות יותר קטנות, ואין ערבים ששוקלים לעזוב, אז נוריד קצת: נניח שמיליון ישראלים שוקלים לעזוב. נשמע לכם מעט? ומה אם נאמר לכם שככל שההכנסה שלהם יותר גבוהה כך עולה הסיכוי שהם שוקלים לעזוב? זה כבר נשמע אחרת, נכון? מצד אחד, זה לגמרי צפוי: מי שיש לו ממון יכול להרשות לעצמו ללכת. מצד שני, זה קצת מעצבן: למה שנחשיב עזיבה של עשירים יותר מעזיבה של עניים. מצד שלישי, זה בהחלט משמעותי: אם מיליון ישראלים שהכנסתם גבוהה מהממוצע יזלגו בהדרגה החוצה, מצבה הכלכלי של ישראל יושפע מזה. ונוסיף על זה עוד נתון: אותו שיעור של ישראלים ששוקלים לעזוב, שוקלים גם להוציא כסף החוצה מישראל. יותר מרבע. שבעה אחוזים אומרים שכבר הוציאו כסף.
רוצים לראות מספרים? נציג כמה, ובהמשך השבוע נציג עוד, כי בסקר המדד היו הרבה שאלות, והתשובות מעניינות. אבל תחילה: שיעור השוקלים לעזוב, או להמליץ לילדיהם לעזוב. נציג את המספר המייצג את כלל אזרחי ישראל היהודים, ואז נציג גם את הנתונים של בוחרי כמה מפלגות. כאמור, במפלגות המרכז-שמאל הנטייה לשקול עזיבה בולטת מאוד לעומת המצב במפלגות הימין והמפלגות הדתיות. יכול להיות שזה נובע ממחויבות קצת חלשה יותר בקרב בוחרי המפלגות הללו לחיים בישראל, אבל זה בעיקר נובע מהאירוע שמוביל כרגע להרהורי עזיבה. זה אירוע שמשפיע על תומכי המרכז-שמאל המתנגדים לרפורמה המשפטית, ואיננו משפיע על תומכי הימין-דתיים שרובם תומכים במידה זו או אחרת ברפורמה.
שימן לב לזה: 53% מבוחרי יש עתיד, המפלגה השנייה בגודלה בישראל, שקלו לעזוב, או נקטו בצעדים לקראת עזיבה. יותר ממחצית הבוחרים. זה המצב גם בשאר מפלגות האופוזיציה, למעט המחנה הממלכתי. מקרב בוחרי מפלגה זו, מדובר על קצת יותר מרבע (25% שקלו ועוד 3% פעלו, ויש גם 4% שלא יודעים).
יהיו שיראו בנתונים האלה הוכחה לכך שבאופוזיציה, בשמאל, תקראו לזה איך שאתם רוצים, פשוט פחות אוהבים את הארץ. אולי יראו בזה סיבה נוספת לביטויים מהסוג של ״תלכו לכל הרוחות״ (את זה אמר שר התקשורת שלמה קרעי על טייסי חיל האוויר שאיימו לא לבוא למילואים). גם את האינסטינקט הזה, של ״לא רוצים, לא צריך״, אפשר להבין. יש משהו לא נעים באזרחים שמחזיקים ביד מזוודות. ומצד שני, מה חשבתם שיקרה, שכל אזרחי ישראל יישארו בישראל לא משנה מה?
זה לא עובד כך. לא בישראל ולא באף מקום אחר. לאזרחים יש הרבה שיקולים כאשר הם בוחרים איפה להיות. יש שיקולי הרגל, ויש שיקולי אידיאולוגיה, ויש נאמנות, ויש פרנסה, ויש נוחות, ויש משפחה, ויש חברים, ויש שפה, ויש משטר. כן, יש גם שיקולי משטר. לא מעט סינים היו מן הסתם מהגרים למדינות אחרות, לא משום שאינם פטריוטים סינים, אלא משום שהיו מעדיפים לחיות תחת משטר אחר. לא מעט רוסים עזבו את רוסיה, לא משום שאינם פטריוטים רוסים, אלא משום שהחיים תחת המשטר הסובייטי, או הרוסי, שהיה להם כמובן גם ביטוי חברתי וגם ביטוי כלכלי, נעשו בלתי נסבלים. תאמרו: אבל ישראל לא מתקרבת לשם. יכול להיות שלא. אבל בזה לא צריך לשכנע אותי, בזה צריך לשכנע יותר מרבע מהיהודים בישראל ששוקלים לעזוב. לכישלון לשכנע אותם יהיו תוצאות. וביטויים כמו ״שילכו לעזאזל״, בגרסה בוטה יותר או פחות, לא תמנע אותן.
