fbpx


5.19/105.13/10

18.4%28.8%22.9%26.9%

רציתם נורמליות? אספסוף זו נורמליות

בערך שנה חלפה מאז שהחוקר אברהם בלבן פרסם כמה מכתבים והתבטאויות של דוד בן גוריון שלא הכרנו קודם. ״מאספסוף אנחנו צריכים ליצור עם״, קבע האב המייסד, וניסה ליצור עם. השבוע נדמה שהעם חזר להיות אספסוף. לא כולו, לא לתמיד. אבל לרגע, הבהוב קצר וכואב, התקבלה על המרקעים תזכורת: עם ישראל, ככל העמים מועד לפורענות. עם ישראל, ככל העמים, חשוף לתהליכי השחיקה, הבליה, ההתבהמות, שמובילים המון מוסת להכות ערבי עובר אורח.

מה לדעתכם צריך לעשות בעזה? בואו והשיבו לסקר המדד

ברביעי בערב ניכר זעזוע. באולפנים, ברשתות החברתיות, בהודעות של רבנים, של מנהיגים, הוקעו המעשים המסוכנים של הפורעים היהודים. זה זעזוע מוצדק, אך יסודו ביוהרה. מה חשבנו, שאיננו ככל העמים? שמאיתנו לא ייצא אספסוף פרוע? שהערכים היהודים, או איך שלא תרצו לקרוא לזה, יצילו אותנו מעצמנו? למי שחשב כך, מומלץ לחזור ליצירה נוראת ההוד ״שירי מכות מצרים״ של נתן אלתרמן, המתארת להפליא את התנוולותה של חברה אנושית, עד שהיא נעשית להמון רצחני. את ההתנוונות הכרוכה ב״בגידת שריה״, ב״בגידת המון״.

מבן גוריון ועד ימינו מתנהל בזרמי המעמקים של המעשה הציוני ויכוח שאין לו סוף על יעדו של הפרויקט הזה. האם ישראל היא משכנו של עם סגולה, או שמא משכן שיסודו ברצון לנרמל את העם היהודי, לעשותו ככל העמים. לבן גוריון מיוחס גם המשפט המוכר: ״כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה״. אולי זה הזמן לעדכן את הנוסח. כאשר יהיה לנו אספסוף יהודי, המון מוסת יהודי, פורע יהודי, נדע שיש לנו מדינה. הנה – יש לנו מדינה. כבר לפני עשרים וחמש שנים, בעקבות רצח יצחק רבין, נסדק הביטחון ביכולתו של עם ישראל לחמוק מגלגליה השוחקים של מכונת ההיסטוריה. כבר אז התברר שאם נורמליות – גם זו נורמליות. גם רצח מנהיג, כנהוג בשאר העמים. גם המון מוסת ופרוע. גם מעשי לינץ׳ הדדיים. אירועי בת ים ועכו חמורים לא פחות, אולי יותר, מרצח רבין. הם אינם מעשהו המכוון, הזדוני, של יחיד שהחליט לקחת לידיו את עיצוב גורלה של מדינה. הם הוכחה לבגידת המון.

הזעזוע צריך להיות בהתאם, והתגובה בהתאם. על רצח רבין התאבלה המדינה לזמן ארוך. האם הפיקה לקחים? פה ושם נעשה ניסיון כזה, מגושם. האבטחה סביב ראש הממשלה עובתה. אחר כך באה האינתיפאדה השנייה ומחקה את הטראומה באמצעות טראומה אחרת. מי שנכווה בפילוג פוליטי בגלל ניסיון להשלים עם הפלשתינים, אוחד מחדש, לפחות לזמן מה, בניסיון להדוף את האלימות הפלשתינית. אבל הצורך בהפקת לקחים אמתית לא הופנם. מנהיגי ישראל חשבו שחינוך, לדמוקרטיה, לאחדות, הוא פתרון למצוקת ההתלהמות. נוסיף עוד תכנית לימודים שאף אחד לא יקשיב לה בכיתה. נייסד עוד ארגון נוער אידיאליסטי, שישכנע את המשוכנעים. במקום לטפל במי שצריך לטפל, טופל מי שלא היווה סכנה. גם זו תוצאתה של אותה יוהרה: אנחנו טובים יותר. אנחנו נתקן את החברה במהלך של שכנוע רציונלי שאלימות היא דבר פסול. אנחנו נעקור את הקיצוניות בהרצאות של מלומדים.

אבל אנחנו ככל העמים. לא חברת מופת, לא עם סגולה. אנחנו הכל – כולל האספסוף. יהודי וערבי. לא תכנית לימודים תפתור את הבעיה הזאת, אלא הצבת גבול ברורה. לא שיח כיכרות יעצור את זה, אלא נוכחות של משטרה. אחר כך אפשר לנסות עוד אמצעים. לא דיבורים מתייפייפים על דמוקרטיה, אלא מערכת חינוך שרירית, שיודעת לקחת קבוצות שוליים ולתת להן דחיפה להצטיינות. ומערכת אכיפת חוק שרירית, שיודעת לבלום קבוצות שוליים ולנטרל אותן, ולשמור עליהן בשוליים.

וכמובן, אין מנוס מהרהור מדכדך גם על ״בגידת שריה״ של המדינה הנורמלית הזאת, מדינת אליטות ואספסוף, מדינת שומרי חוק ומפיריו, מדינת פילוסוף יהודי ורוצח יהודי, מתמטיקאי ערבי וגנב ערבי. בגידת שריה על ראשנו, המצביעים, שלא הקפדנו בהם מספיק, שלא הצבנו להם גבולות של נימוס, של ניקיון שפה, של תרבות. שלטון של חנופה לאספסוף הוא שלטון שמאפשר לאספסוף להרגיש שמותר לו להרים ראש. וישראל של השנים האחרונות מחניפה לאספסוף. אם בא הזמן להחליף שלטון, זה לא בגלל שחיתות, ולא בגלל תקציב, ולא בגלל תחמנות, ולא בגלל מדיניות בטחון שגויה. זה בגלל השחיקה והחנופה. בגלל שצריך להחזיר את האספסוף למאורותיו. בנהוג בעמים מתוקנים.

 

, , , , , , , , ,