לפני חודש, אולי קצת יותר, זה היה הדיון הכי לוהט בעיר: דונלד טראמפ רוצה להעביר את תושבי עזה למקום אחר. הוא לוחץ על מצרים ועל ירדן. הוא מנהל שלל שיחות עם כל מיני מדינות, ששמותיהן מפציעים בדיווחים של כתבים נרגשים. הוא יבנה ריביירה גדולה. יש אפילו סרטון שמוכיח את זה. הוא אומר את זה פעם – אולי פליטת פה? – ואז עוד פעם – נראה שהוא באמת מתכוון למשהו – ואז בנאום רשמי – עכשיו זו כבר מדיניות! – ואז מול נתניהו – וראש ממשלת ישראל אומר שזה רעיון טוב.
הציבור הישראלי – טוב, לא כולו, רק היהודים – מגיב בהתלהבות. בחודש פברואר, 52% מהיהודים אומרים בסקר JPPI (בעריכת המדד) שהתוכנית של טראמפ מעשית ושיש לקדם אותה. עוד 30% קצת ספקנים, אבל מקווים שמי יודע, אולי בכל זאת. בסך הכל, יותר משמונים אחוז תומכים בה.
כמובן, היו הבדלים בין קבוצות שונות בחברה. בקרב מי שמגדירים את עצמם ״ימין״, רוב גדול חשבו בתחילת פברואר שהתוכנית מעשית. אולי משום שהם סומכים יותר על טראמפ, אולי משום שהם מקווים יותר לתוצאה כזאת, אולי משום שבאופן כללי יש להם בטחון רב יותר ביכולת של ישראל להשיג את המטרות שהיא חותרת אליהן. בקרב ישראלים של ה״מרכז״, שליש חשבו בתחילת פברואר שהתוכנית מעשית. בשמאל מרכז ובשמאל – קבוצות קטנות שיחדיו מתקרבות לכחמישית מהאוכלוסייה היהודית – הספקנות היתה גדולה. בשמאל מרכז היתה תמיכה לא מבוטלת ברעיון אם הוא אפשרי (55% בסך הכל). אבל רק מעטים חשבו שהוא אפשרי (14%).
עבר חודש. בסך הכל חודש. מישהו עוד שומע דיבורים מעשיים על פינוי עזה מתושביה? מישהו זוכר שאולי אלבניה תיקח אותם, ואולי טראמפ יכריח את המצרים, ואולי יש מדינה באפריקה, שמוטב לא להזכיר את שמה כדי שלא תיבהל, מישהו מצא זכר לתוכנית הזאת בנאום של טראמפ בקונגרס לפני שבוע? ישראל ממשיכה להיערך לתוכנית, או לעשות קולות של היערכות לתוכנית, כאילו התוכנית אכן מעשית. ח״כ יולי אדלשטיין אמר באיזה כנס ש״דברים שבמשך עשרות שנים נראו בלתי אפשריים, עכשיו נראים כנושא סופר לגיטימי לדיון״. סמוטריץ׳ הבטיח תקציב. ישראל כץ הנחה את מערכת הבטחון להקים מנהלת הגירה. בישראל, כך דווח, ״יש כבר היערכות לאפשר מעבר מרצון של פלסטינים מעזה למדינה שלישית דרך נמל אשדוד ודרך נמל התעופה רמון״.
אבל הציבור הישראלי התקרר. כמו שהתחמם במהירות, התקרר במהירות. לא שפג קסמו של הרעיון. רוב גדול של ישראלים – שוב, היהודים, לא הערבים – עדיין תומכים בו. אבל משקל התמיכה השתנה באופן דרמטי: מרוב שתומכים וחושבים שהתוכנית מעשית, לרוב שתומכים, שרק מחציתם חושבים שהתוכנית מעשית. כלומר, מיעוט שחושבים שהתוכנית מעשית – 38% מכלל היהודים, 32% מכלל הישראלים.
האם העזתים באמת יעזבו את עזה? בואו להתחרות בתחזית האירועים של המדד
מה קרה? שום דבר לא קרה, וזה בדיוק העניין. היו הרבה דיבורים, שלאחר תחושה ראשונית של תנופה התפוגגו בעננת המשא ומתן על שלב א מורחב ושלב ב מצומצם וחזרה ללחימה ועוד שלל נושאים שמעסיקים את ישראל ואת המתווכים האמריקאים, כולל ערוץ חשאי של שיחות ישירות עם החמאס, שאיתם האמריקאים מן הסתם לא דיברו על השאלה לאיזו מדינה הם רוצים לעבור. אם מישהו מהמתווכים עוד עוסק בתוכנית פינוי עזה ליום שאחרי, הוא עושה זאת בחשאי. אם טראמפ עוד משתעשע ברעיון הזה, הוא הוריד את הדיבור עליו למדרון אחורי. וישראל? תלוי מי זאת ישראל. נתניהו, ככל שאפשר לדעת, כנראה מעולם לא חשב שהרעיון מעשי. הוא בירך עליו, משום שאי אפשר להתנגד לו ולצאת מזה בחיים (הפוליטיים). הוא בירך עליו, משום שזה טראמפ, ומשום שבקואליציה לא היו מקבלים תגובה סקפטית, ומשום שאפשר להרוויח משהו מעצם הדיבור על רעיון כזה, שמכניס את העזתים ואת שאר הערבים ללחץ. אבל לחשוב שעזה תפונה מתושבים? יהיה מפתיע מאוד לגלות שנתניהו חשוב כך. שימו לב לשפה שהוא משתמש בה כשהוא מדבר על האפשרות הזאת. שימו לב לזהירות. הוא רוצה לאותת כן – אבל לא לתת תחושה שאוטוטו זה קורה, כי אחר כך, כשזה לא יקרה, הוא לא רוצה שיאשימו אותו שהבטיח ולא קיים.
כך או כך, חודש שלא קרה בו הרבה בקידום התוכנית לפינוי עזה נתן לישראלים זמן להרהר בהיתכנות המעשית שלו. ולהרהורים יש אפקט מצנן. כאמור, לרצות עדיין רוצים. 76% מהיהודים היו מקבלים בברכה את התוכנית, ושמחים לראות אותה יוצאת לפועל. אלא שרבים מהם עברו מטור ה״בעד – וזה מעשי״ לטור ה״נשמח – אבל זה לא מעשי״ (וחלק עברו גם לטור ״זו הסחת דעת – בואו נהיה רציניים״).
מי התקררו מהר יותר ומי לאט יותר? בכל הקבוצות יש מעבר של תומכים מטור ה״ריאלי״ לטור ה״לא ריאלי״. אבל הקבוצה שבה חל השינוי הכי משמעותי היא זו של ישראלים שמכנים את עצמם ״ימין מרכז״. זו קבוצה די גדולה, ואם לפני חודש כמעט שישים אחוז מחבריה חשבו שהתוכנית ריאלית, החודש מדובר על פחות מארבעים אחוז. עשרים אחוז נשרו ממצב אחד למצב שני. כפי שאפשר לראות בגרף, יש קבוצות שבהן הירידה יחסית לגודל יותר משמעותית. ב״שמאל״ הירידה היא מעשרה אחוז, לשני אחוז, כלומר, ארבעה מכל חמישה ממעט התומכים בשמאל שחשבו שהתוכנית ריאלית עברו לטור התוכנית לא ריאלית. אבל זה שינוי זניח משום שהקבוצה מכתחילה קטנה, ובתוכה קבוצת התומכים קטנה, כך שבקושי אפשר להיות בטוחים שבאמת חל שינוי שהוא יותר מתנודה סטטיסטית. בימין מרכז השינוי ברור, ומשמעותי, וגם עקבי ביחס לשאר כל הקבוצות – ויש שיאמרו (כלומר, אנחנו נאמר), עקבי גם ביחס למציאות.
על אסטרטגיית על. בואו לקרוא את הספר הכי חכם על ניצחון במדיניות ומלחמה
