יש שאלות שסוקר שואל פעם אחת ויודע שיצטרך לחזור אליהן. ביולי 2025, שבועיים אחרי מבצע ״עם כלביא״ באיראן, שאלנו את הישראלים כמה הם מרגישים שישראל ניצחה במערכה באיראן (שאלנו – במסגרת הסקר החודשי של JPPI). לא כמה מרגישים שישראל ניצחה במלחמה בכלל – את זה אנחנו שואלים כל חודש, בסולם של אחת עד חמש, ומקבלים כל חודש תשובה ישראלית טיפוסית, כלומר מקוטבת פוליטית. אבל הפעם היתה שאלה על איראן בנפרד. והתשובה הייתה לא ישראלית בעליל: 72% מהיהודים אמרו 4 או 5. כלומר, ניצחנו. באותו חודש, על המלחמה כולה, אמרו כך רק 53%. הרבה פחות. הניצחון באיראן היה הדבר הברור. כל שאר החזיתות היו דבר קצת יותר מסובך.
ידעתי שנחזור לשאול. לא ידעתי מתי ומה נגלה. החודש זה קרה: 42%. שמשמעם צניחה משבעה מכל עשרה ישראלים שחושבים שניצחנו לארבעה מכל עשרה שחושבים כך. צניחה מרוב שאומר ״ניצחון״ לרוב שלא אומר ״ניצחון״.
ראוי לחשוב על התחושה הציבורית הזאת, לאור הקטטה הגלויה על השאלה האם ומה נכון שממשלת ישראל היוצאת תעשה בזירה האיראנית. תחמם, או לא תחמם, תילחם, או לא תילחם. מדובר כאן על הרבה מאוד ישראלים שהאמינו שקרה דבר טוב, ועם הזמן עדכנו את אמונתם לכיוון שלילי. וזה לא בדיוק בגלל שקרה משהו בשדה הקרב שהפך ניצחון ישראלי לתבוסה ישראלית. ישראל הפגינה ביצועים מרשימים בקרב גם בעם כלביא, וגם מאוחר יותר, בשאגת הארי. אלא שגורלן של מערכות לא נקבע רק בהצלחה בשדה הקרב, הוא נקבע גם – בעיקר – בהצלחה בעיצוב של מציאות חדשה. וישראלים רבים מזהים שהמציאות שעוצבה לאחר שתי מערכות לכאורה מוצלחות מאוד היא מציאות פחות מוצלחת מזו ששררה לפניהן.
הנה הסיפור, חודש אחר חודש, כפי שהסקרים תיעדו אותו.
על עם כלביא כתבנו. אז נתגלגל ישר למרץ 2026, לתחילת מבצע ״שאגת הארי״. 72% מהישראלים אומרים שההחלטה לתקוף נכונה. תחושת הניצחון במלחמה בכלל קופצת ל-56% – ואצל היהודים ל-62%, שזה שיא מאז תחילת המדידה בסמוך לתחילת המלחמה. גם אצל הערבים, 35% שישראל מנצחת, מספר שלא ראינו עד מרץ 2026 ולא אחריו. האמון בממשלה עולה ל-45%, הגבוה מאז תחילת המלחמה. האמון בפיקוד הבכיר של צה״ל מזנק. 82% מהיהודים, ששליש מהם ״מאוד סומכים״ על הפיקוד הבכיר, הנתון הגבוה ביותר שנמדד עד כה. שני שלישים מהישראלים בטוחים שהמלחמה באיראן תשנה את המזרח התיכון לטובה.
עובר חודש של מלחמה. אפריל. שני השלישים הופכים למחצית. 45% מהיהודים כבר מעריכים שישראל תדרש לחזור ולהילחם באיראן. כלומר, הם מבינים שההצלחה בקרב לא מספיקה לשינוי המציאות. אנחנו שואלים שאלה שבדיעבד אולי הייתה החשובה מכולן: מהו היעד שעד להשגתו ישראל צריכה להמשיך? תומכי ״ימין״ אומרים ״חילופי משטר״. תומכי מרכז אומרים ״הוצאת החומר הגרעיני״ מאיראן. הרף גבוה. ובאותו סקר ממש, שיעור היהודים שאומרים שהישגי ״עם כלביא״ – המערכה הקודמת – היו ״פחות ממה שחשבתי״, עולה מרבע לארבעים אחוז. תחושת הניצחון בעקבות הקרב הראשון מתחילה להישחק עוד לפני שהקרב השני נגמר.
מאי. התמיכה במבצע יורדת מ-72% ל-59%. שאלה אחת מסבירה לא מעט: האם נתניהו מתאר את תוצאות שתי המערכות בצורה מדויקת? 60% מהישראלים אומרים שלא. בימין-מרכז – 53%. כלומר, עוד לפני שיש הסכמה שעוצרת את המלחמה, רוב הציבור כבר לא מאמין לסיפור של הממשלה על מה שהושג בה.
יוני. יש הסכמה. אין מלחמה. 56% אומרים שההסדר שעצר את המלחמה לא טוב לישראל – בימין 52%. רק 7% אומרים שישראל השיגה את רוב מטרותיה במלחמה. תחושת הניצחון במלחמה בכלל צונחת ל-37%. האמון בממשלה שוב יורד: 37% ביולי, פחות מאשר ערב המערכה.
עכשיו נובמבר. הסקר העדכני ביותר. 42% סבורים שישראל יותר מנצחת את איראן מאשר לא מנצחת אותה. האמונה שישראל מנצחת את חמאס, שהיתה נמוכה יותר, עכשיו קצת גבוהה יותר: 46%. האמונה שישראל מנצחת בכלל המלחמה היא הגבוהה ביותר: 49%. איראן, שהייתה חזית הניצחון, היא עכשיו החזית שבה תחושת הניצחון הנמוכה ביותר.
אם כבר מנהלים איתם משא ומתן, האם קראתם את הספר בעניין החרדים? לחצו כאן אם יש לכם עניין
האם זה אומר שהישראלים מאוכזבים? ברור שכן. אבל איזה מהם מאוכזבים? הנה כמה פסקאות על הקשר בין תחושת הניצחון באיראן לבין המצב הפוליטי. ואלה פסקאות שיציגו תמונת מצב קצת משונה על הקשר של ניצחון ופוליטיקה.
מבט ראשון: תחושת הניצחון מבטאת בעיקר פוליטיקה. 83% ממצביעי הקואליציה מרגישים שישראל ניצחה במלחמה; 18% ממצביעי גוש השינוי מרגישים כך. באיראן – 71% מול 16%. המתאם בין דירוג הניצחון להצבעה הוא 0.64 למלחמה בכלל ו-0.62 לאיראן. במילים פשוטות: אמור למי הצבעת ואומר לך כמה לדעתך ניצחנו. ביולי 2025 איראן נראתה כמו היוצא מן הכלל שמאפשר הסכמה רחבה על הצלחה. שנה אחרי, זו שאלה מפלגתית כמו כל כמעט שאלה אחרת.
מבט שני: תחושת האכזבה אינה פוליטית. איך אנחנו יודעים? כי כאשר בודקים לרוחב כל החזית הפוליטית את שיעור המדרגים את ההצלחה באיראן נמוך יותר לעומת שיעור ההצלחה הכולל במלחמה, מתקבל כמעט אותו נתון בכל המחנות הפוליטיים. ימין 28%. ימין-מרכז 29%. מרכז 32%. שמאל 29%. ואם מודדים את עומק הפער – כמה נקודות ההצלחה באיראן מדורגת מתחת להצלחה במלחמה בכלל – תסתבר שהפער העמוק ביותר הוא דווקא בימין, בעיקר בקרב דתיים וחרדים. תומכי המרכז ציפו להוצאת הגרעין והתאכזבו. תומכי הימין ציפו להרבה יותר – החלפת המשטר האיראני – ולכן התאכזבו עוד יותר.
עכשיו נחזור לשאלה האקטואלית, על האמון בממשלה והיציאה למלחמה. בסקר נובמבר לא שאלנו על אמון בממשלה ובנתניהו, ולכן אין דרך כמה יש התאמה בין אמון גבוה לתחושת ניצחון (ההצבעה מלמדת שבלי ספק יש התאמה גבוהה). ובכל זאת, יש לנו סדרה של נתונים מהשנתיים האחרונות, והם מלמדים שהציבור הישראלי לא מוכרח הביע אמון בממשלה כדי לקבל יציאה למלחמה. במרץ, כשהאמון בממשלה היה 45%, בהחלטה לתקוף באיראן תמכו 72%. גם ביוני, כשהישראלים כבר ידעו איך המערכה נגמרה, 78% הודו שתמכו במלחמה. ההסכמה למלחמה לא הייתה פועל יוצא של האמון בממשלה, אלא של האמון באפשרות שהפעולה הספציפית הזאת של הממשלה היא פעולה נכונה.
אבל – וזה אבל שיש לו משמעות – בעוד שאת התמיכה במלחמה הציבור שופט על פי הבנתו את ההצדקה לפעולה, את תחושת הניצחון הוא מבטא על פי הפער בין מה שהובטח כאשר החלה המלחמה לבין מה שהושג בפועל. האמון בממשלה עלה בעשר נקודות אחרי ״עם כלביא״ ובשבע אחרי ״שאגת הארי״, ובשני המקרים רוב העלייה נמחקה בתוך חודש-חודשיים, במקביל לירידה בתחושת הניצחון. כלומר, הממשלה יכולה להוציא את הציבור למלחמה בלי שיסמוך עליה. היא אינה יכולה לשמר את תחושת הניצחון בלי שיאמין לה.
אז איפה אנחנו עומדים עכשיו, מבחינת התחושה הציבורית ביחס למלחמה?
נזכיר שלושה דברים:
הממשלה יכולה לפתוח במלחמה שהציבור מצדיק גם כאשר האמון בה נמוך. אבל היא תידרש להציג הסבר משכנע למה עכשיו (הסבר כמו: ״טראמפ החליט לתקוף ולא יכולנו להישאר בצד״).
הציבור הבין כבר אחרי המערכה הקודמת שיהיו מערכות נוספות. הוא מוכן לזה. מצד שני, הוא לא מזהה את המערכות הקודמות כהצלחה משמעותית, ולכן יהיה ספקן יותר, ולכן גם יתאכזב ויפסיק לתמוך במלחמה מהר יותר.
הציבור מזהה פער בין הבטחות להישגים. אם ישראל תצא למערכה נוספת, כדאי שתסביר לציבור מה מטרתה, וכדאי שזו תהיה מטרה שאפשר להשיג, וכדאי שזו תהיה מטרה שמצדיקה מלחמה. מטרה כמו ״להקשות על האופוזיציה להקים ממשלה חדשה״ אולי עונה על שני הקריטריונים הראשונים (אפשר להסביר שזו המטרה, ואולי גם להשיג את המטרה), אבל לגמרי לא עונה על השלישי.
סדרת הבחירות של הקיפוד והשועל: 5 פרקים בעשרה ימים
האזינו: גלדסטון נגד ד׳יזראלי, ולמה המנצח מנצח
האזינו: האם הבחירות משקפות את רצון העם?
האזינו: תתחדשו, יש לכם שיטת בחירה!
