לקראת מלחמת ארה״ב השנייה בעיראק, בשנת 2003, פורסם מאמר של רוברט קגן שהיכה גלים בחוגים המתאימים – אנשי מדיניות חוץ ואסטרטגיה. עיקרו: ניסיון להסביר מדוע לאמריקאים יש נכונות לצאת למלחמה, בעוד שהאירופים מסתייגים ממנה. קגן היה מהתומכים. ויש שיאמרו: מראשי התומכים. הוא היה אינטלקטואל בחוגים שנהוג היה לכנות אז ניאו שמרנים, שדחפו את ממשל בוש למדיניות האידיאליסטית והכוחנית של כל אותו עשור.
על אירופה כתב שהיא סובלת מפסיכולוגיה של חולשה. ״פסיכולוגיית החולשה קלה למדי להבנה. אדם שמצויד רק בסכין עלול להחליט שדוב המשוטט ביער הוא סכנה נסבלת, שכן החלופה – לצאת לצוד את הדוב חמוש רק בסכין – מסוכנת יותר מאשר לשכב בשקט ולקוות שהדוב לא יתקוף. אותו אדם בדיוק, אם יהיה חמוש ברובה, ככל הנראה יערוך חישוב אחר לחלוטין בנוגע לשאלה מהי סכנה נסבלת. מדוע שיסכן את חייו אם אין בכך צורך?״
משל הסכין והדוב יפה גם למלחמה היזומה של ישראל באיראן. על הדוב אין מחלוקת. איראן היא דוב מסוכן. השאלה היא ישראל – האם בידי ישראל יש סכין, שבאמצעותו היא מנסה לצוד את הדוב, או שמא ישראל מצויידת ברובה, מה שמאפשר לה להניח שתוכל להכריע את החיה המשתוללת, הפצועה. ״האירופים״, כתב קגן, ״הגיעו למסקנה, די סבירה מבחינתם, שהאיום שמציב סדאם חוסיין נסבל יותר עבורם מהסיכון שבהסרתו. האמריקאים, בהיותם חזקים יותר, פיתחו – ובצדק מבחינתם – סף סובלנות נמוך יותר כלפי סדאם ונשק ההשמדה ההמונית שלו״. נעזוב לרגע את העובדה שנשק להשמדה המונית לא נמצא בסופו של דבר בעיראק, כי כאשר האמריקאים יצאו למלחמה הם בהחלט חשבו שהנשק ישנו שם (וכך חשבה גם ישראל). במקרה של איראן אין ספק שהנשק ישנו, ולכן, שוב, המשל של קגן מתאים לנמשל של ישראל. מה שבעיני אחרים הוא איום נסבל, שהסרתו כרוכה בטרחה גדולה מדי, בעיני ישראל הוא איום בלתי נסבל, ועל כן כל טרחה שווה בהסרתו.
בקיץ 2006, בביקור במשרדו של הסנטור ג׳ון מקיין בוושינגטון, ניהלתי דיאלוג קצר עם ראש הסגל שלו, שתועד במחברת בערך כך: “מה עם איראן?” “איראן היא בעיה חמורה מאוד. אסור להרשות שיהיה לה נשק גרעיני”. “ואתה חושב שיהיו סנקציות ממשיות נגדה?” “יכול להיות, יש אפשרות שכן”. “והן יעזרו?” “אני לא מאמין”. “אמריקה תתקוף?” “לא מאמין, סיכוי קלוש”.
אפשר לראות בשיחה הקצרה הזאת את תמציתה של תורת המשבר האיראני על רגל אחת: האיום, אמצעי הלחץ, התוצאה הצפויה. אין בכיר אמריקאי, רפובליקני או דמוקרטי, שלא יודע להסביר את הסכנה הגלומה בהצטיידות של איראן בנשק גרעיני. ובכל זאת, הסבר האמריקאי נשמע אחרת מהסבר הישראלי. הוא מחושב, מרוחק. נעדרת ממנו תחושה של חרדה. לכן תמיד היה קשה היה לדמיין את אמריקה פועלת בכוח נגד איראן. האמריקאים כמובן לא רוצים לראות אצבע איראנית על כפתור הפעלה גרעיני, אבל אין מי שמתעורר בלילה של וושינגטון שטוף זיעה קרה, ובלבו חשש שאוטוטו אמריקה נחרבת.
כמו הפער בין היחס האמריקאי לשימוש בכוח לבין זה האירופי, שתיעד קגן, זהו פער בלתי ניתן לסגירה בין יחסה של ישראל לאיום האיראני לבין יחסה של ארצות הברית אליו. כמו הפער בין בוש או ביידן, לבין מקרון או מרקל, כך גם התהום הבלתי ניתנת לסגירה בין תודעתו של נשיא אמריקאי כמו טראמפ, לבין זו של מנהיג ישראלי כמו נתניהו. יש סיכונים, שמעצמה כמו אמריקה יכולה לקחת – ולמדינה שאינה מעצמה כמו ישראל הם מסובכים הרבה יותר. אבל ישנם גם מצבים, שנשיא אמריקאי איננו מסוגל לדמיין – ולמנהיג ישראלי הם כמעט הרגל. תוצר של היסטוריה מוכרת, כואבת. “חוק גודווין” – הנקרא על שם מייק גודווין, סופר ועורך דין אמריקאי שהרבה לכתוב על תרבות האינטרנט – קובע, כי ככל שדיון ברשת מתארך “כך עולה ההסתברות שייכלל בו שימוש בנאצים או בהיטלר”. במקרה של איראן אין צורך בדיון ארוך. אך ראוי לשים לב שאנלוגיות שקושרות את איראן לשואה מכוונות לאיומים להשמיד את ישראל – לא לסכנה שתשמיד את אמריקה.
מכאן גרירת הרגליים האמריקאית כבר עשורים רבים, שאפשרה לאיראן להצמיח את תוכנית הגרעין שלה. מכאן ההחלטה הישראלית לנצל רגע מתאים כדי לשבור את הכלים. לקח 7 באוקטובר, שלימד את ישראל מחדש את לקח הסכנה הפוטנציאלית של גרירת רגליים. רקטות לא מחלידות במחסנים. פעילי טרור מאומנים לא משתעממים עד שהם חוזרים למוטב. מנהרות שנחפרו ישמשו בבוא היום למתקפה. טילים שנצברו, ימצאו את דרכם אלינו.
לא קל לחזות את האירועים השנה, אבל תחרות תחזית האירועים של המדד נמשכת – ואולי זה הזמן להצטרף
כמו המתקפה האמריקאית על עיראק בימי בוש, גם בבסיס המתקפה הישראלית על איראן אפשר לזהות הגיון סדור, מוצק. ישראל קיבלה החלטה שקל לנמק, וקל להסביר. אם יש לה יכולת לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית, או להביא להחלפת השלטון באיראן – ההחלטה לתקוף היא בלי ספק החלטה נכונה. אלא שכמו שהאמריקאים גילו בשנות האלפיים, וכמו שישראל מגלה יומיום בעזה, תוכנית סדורה והגיונית לא תמיד מובילה לתוצאה המבוקשת. כי יש יער, ויש דוב, ולפעמים התוקף מגלה שברובה יש מעצור, ושבעצם הוא חמוש רק בסכין, או שהוא מגלה שהדוב קרוב מדי, ופציעה שלו רק עושה אותו מסוכן יותר, או שמתברר שהדוב הוא שלושה דובים, או שהוא לא דוב, אלא טיגריס, שחומק בחשאי בין העצים.
מה סיכוייה של ישראל להצליח במלחמה? לרוב הישראלים אין שום דרך להעריך נכונה את התשובה על השאלה הזאת, משום שאינם מכירים את היכולות שלנו, ואינם מכירים את היכולות של איראן, ואינם יכולים לשער את הדינמיקה שתתפתח בימים ובשבועות הקרובים. הם יכולים לשאוב עידוד מסויים ממה שקרה בקרב מול חיזבאללה. שהרי, גם במקרה ההוא רווחה ההערכה שביום שבו תיפתח מלחמה יפלו על ישראל עשרות אלפי רקטות, שיביאו להרס רב – הערכה שגרמה לישראל להרתיע את עצמה מפני מתקפה על הארגון הלבנוני. גרמה לנתניהו – לפחות על פי עדותו של שר בטחון לשעבר – להרתיע את עצמו מפני מתקפה על הארגון הלבנוני.”הוא הוביל אותי לחלון והצביע על גורדי השחקים”, שיחזר יואב גלנט בראיון לחדשות 12. “נתניהו אמר לי ‘אתה רואה את כל הבניינים האלה? חיזבאללה יהרוס הכל אחרי שנפגע בהם'”.
ישראל תקפה – הבתים לא נהרסו. התברר שישראל יכולה יותר מכפי שידענו, ושחיזבאללה מסוכן פחות מכפי שהנחנו. ישנה אפשרות, שלא צריך לבטל, שכך יקרה גם עם איראן. יתברר שחבל שלא תקפנו מזמן. יתברר שאיראן היא נמר ששיניו קהות. יתברר שהיכולת של ישראל להכות בעוצמה מבטלת את כוחו של היריב להגיב באפקטיביות. במקרה כזה נשאל בדיעבד, למה רק עכשיו?
וישנה גם האפשרות השנייה, זו שקגן לא הבין כאשר הניח שלארה״ב יש רובה, ושאת הדוב העיראקי יהיה קל לצוד. ישנה גם האפשרות שישראל מנסה ללעוס יותר מכפי שהיא מסוגלת לבלוע. ישנה גם האפשרות שהמלחמה תתארך, ישראל תספוג מכות קשות, ולא תשיג את מטרותיה. עד לא מזמן, רבים מהקברניטים המדיניים והצבאיים בישראל העריכו שזה המצב, ובדיוק בגלל הסיבה הזאת הם בוחרים כבר עשרים או שלושים שנה לא לתקוף באיראן.
מה גרם להם לשנות את דעתם? אולי הבטחון שנצבר בלבנון וסוריה, אולי יכולות חדשות שפותחו, אולי הערכה שאיראן חשופה יותר מבעבר, או שהממשל האמריקאי יגבה את ישראל בהגנה, ואולי אפילו יחבור להתקפה (אם האיראנים יתנו לו תירוץ), אולי תחושה שזה באמת הרגע האחרון, שעד עכשיו לא הייתה, כי איראן עשתה צעדים שהעידו על כוונה להתקדם עד יכולת גרעינית, אולי שינוי פוליטי שמאפשר הסכמה רחבה, אולי הערכה שישראל כבר ממילא במלחמה, אז מוטב לעשות את כל מה שאפשר בכל מקום שאפשר לפני שהיא נגמרת.
מה גרם להם לשנות את דעתם? זו שאלת המפתח של הימים האלה. לא לשנות את דעתם בעניין הצורך למנוע מאיראן להתחמש בגרעין – זו דעה שרווחת כאן כבר עשרות שנים. מה גרם להם לשנות את דעתם בעניין היכולת של ישראל להשיג מטרה כזאת – שהיא – ויוכיחו התקיפות – בהחלט חידוש.
מה תקראו במקלט? הנה ספר מאוד אקטואלי
