לא הייתה ממשלה בתולדות מדינת ישראל שנלחמה נגד צמרת צה״ל כמו הממשלה הנוכחית. אפשר לחשוב שזו מלחמה מוצדקת – או שזו מלחמה לא מוצדקת – או שזו מלחמה מוצדקת ובכל זאת מזיקה – או לא מוצדקת ובכל זאת מועילה. אבל העובדה הבסיסית נותרת על כנה: לא הייתה ממשלה בתולדות המדינה שכיהנה תוך כדי עימות מתמיד עם צה״ל כמו הממשלה הזאת.
לעימות הזה יש כמה סיבות, כמה הסברים וכמה תוצאות. יש לו רקע פוליטי מובהק: בממשלה יושבים שרים רבים שמניחים שצמרת צה״ל היא גילדה ששבוייה ברעיונות של ״שמאל״. יש לו רקע אישי מובהק: בממשלה יושבים שרים רבים שהיחסים שלהם עם צה״ל מתוחים משום שלא שירתו בו שירות שאפשר להתפאר בו. יש לו רקע חברתי מובהק: אנחנו חיים בעידן של חשדנות כלפי מוסדות, ושל נטייה להניח שמוסדות הם מקום שבו נרקמות קונספירציות כוחניות (כלומר, שצה״ל הוא ״דיפ סטייט״). יש לו רקע שאפשר לזהות בעימותים מקבילים: האמון נסדק לא רק בצמרת צה״ל אלא בצמרת של כל מוסד אחר. יש לו כמובן גם רקע משברי מובהק: צה״ל מצא את עצמו בחזית כאשר הרפורמה המשפטית טלטלה את ישראל בשנה שלאחר הבחירות, ומצא את עצמו בחזית כאשר טבח שבעה באוקטובר טלטל את ישראל בשלוש השנים האחרונות.
את הסעיף האחרון כדאי לחדד, משום שהזיכרון קצר והאירועים תכופים: משבר האמון של הממשלה עם צה״ל לא החל בשבעה באוקטובר, בגלל כשלונו של צה״ל להתמודד עם פלישת חמאס. משבר האמון היה שם מרגע הקמת הממשלה. בצלאל סמוטריץ׳ חיפש עימות עם מפקדי צה״ל בגלל המדיניות ביהודה ושומרון. יריב לוין חיפש עימות, בגלל מעורבות של קצינים בכירים בהתנגדות לרפורמה שלו. נתניהו כעס על מי שסירבו ״להיכנס״ בסרבנים. רק אחר כך נדהם לגלות שצה״ל לא זיהה ולא התריע על מתקפה צפויה של חמאס, ואיבד את בטחונו בכך שצה״ל יכול לתפקד במלחמה. אחר כך הבין שהפניית אשמה לצה״ל ולשב״כ תאפשר לו לקיים את ממשלתו גם לנוכח המחדל המזעזע בתולדות המדינה. כמו גולדה מאיר אחרי מלחמת יום כיפור ודו״ח ועדת אגרנט – רק יותר טוב. היא ניסתה ונכשלה, הוא הצליח.
תחזית האירועים של המדד: האם נתניהו יהיה ראש ממשלה בסוף השנה? בואו להשתתף
מעניין היה לעקוב השבוע אחר שני אירועים שמסמלים את העימות המתמשך בדרכים שונות.
האירוע הראשון: בקשת החנינה לאלאור עזריה. שר הבטחון – שאין הרבה מה לומר עליו ועל מניעיו – תומך בבקשה. צה״ל מתנגד לה. עזריה הוא אדם שעשה עבירה חמורה, והפך אותה, בעזרת תומכים וחברים, כל אחד והאינטרסים שלו, לקמפיין של התרסה נגד הערכים של צמרת הפיקוד הצבאית. ה״פרשה״ שנקראת על שמו היא פרשה, משום שהיא ציון דרך חשוב בתולדות יחסי צה״ל והפוליטיקאים. צה״ל ניסה לשמור על המחוייבות שלו להתנהלות מקצועית ראויה. פוליטיקאים התעלמו מהצורך הזה, והעדיפו על פניו את החנופה לאספסוף. הם זיהו הזדמנות לקעקע את סמכותה של מערכת הבטחון אז – ומזהים הזדמנות בהצפה מחודשת של האירוע עכשיו. גדי איזנקוט, המועמד שמאיים על שלטונה של קואליציית הימין, היה הרמטכ״ל בפרשת עזריה. הוא המפקד שסירב להתקפל מול הלחץ הציבורי לעזוב לנפשו את החייל שביצע פשע של הריגה. זה לא מקרה שהפרשה מוחזרת לקדמת הבמה. זה מעשה פוליטי מכוון.
האירוע השני: מכתבו של הרמטכ״ל אייל זמיר נגד החוק למניעת מעצרים של עריקים חרדים. יו״ר ועדת חוץ ובטחון – שעליו אפשר לומר בערך את אותם דברים שאפשר לומר על שר הבטחון – קרא לרמטכ״ל להניח את המפתחות. זמיר התעלם ממנו. זמיר, כך נדמה, שרוי בהלך רוח של התעלמות מהבליסטראות שמוטחות בו על ידי המערכת הקואליציונית כמעט מרגע שמונה לתפקיד. מה כבר יעשו לו – יפטרו אותו? קודם כל, זה לא יהיה פשוט בנסיבות שנוצרו וערב בחירות. וחוץ מזה, הוא כבר היה רמטכ״ל. מכתבו התקיף מלמד שהחליט לנהוג כרצונו. מכתבו התקיף מלמד שהוא נערך לוועדת חקירה עתידית שתשאל, בין השאר, מדוע צה״ל לא גייס את כוח האדם שנדרש להגנה על המדינה. לא קשה לדמיין וועדה כזאת. היא תשאל: למה לא היו מספיק כוחות על הגדר? זמיר ישיב: לכו תשאלו את בועז ביסמוט – לי יש מכתב שמתעד את מעשי.
השבוע, בסקר המדד עבור חדשות 13, שאלנו על מכתבו של הרמטכ״ל והצבנו שתי תשובות אפשריות. הראשונה – המכתב הוא מעשה פוליטי לא ראוי (עמדת ביסמוט). השנייה – המכתב הוא מילוי חובה מקצועית. התשובות לשאלה מאפשרות לזהות פער מהותי בציפיות של ישראלים מהפיקוד הבכיר.
יש את מי שמצפים לציות ללא ערעור. הכנסת מחוקקת – אתם תשתקו. הכנסת מחוקקת ולדעתכם זו חקיקה שתפגע בביטחון – ובכל זאת תשתקו. כמובן, תוכלו להביע עמדה מקצועית בדיון בוועדה, או במסגרת אחרת, של דיון פנימי, אבל מכתב שמטרתו להציף את עמדת צה״ל הלעומתית למעשה חקיקה הוא מעשה שנוגד את אופן ההתנהלות הראוי לגוף ממלכתי. 81% מתומכי הליכוד כיום סבורים שמכתב הרמטכ״ל היה מעשה פוליטי לא ראוי. אפשר להסכים עם עמדתם או להתנגד לה. אבל זו לא עמדה שאי אפשר להגן עליה. כמובן, לא מיותר לחשוד שלפחות חלקם מתנגדים להבעת העמדה לא משום שיש להם התנגדות עקרונית להבעת עמדה, אלא משום שהעמדה הספציפית הזאת לא נראית להם, ומנוגדת לאינטרס הפוליטי של הגוש שהם תומכים בו.
לעומתם, יש את מי שמניחים שהרמטכ״ל הביע עמדה מקצועית שראוי לבטא. כמובן, גם במקרה שלהם אולי הם סבורים כך משום שהם נוטים לסמוך על הרמטכ״ל ועל שיקוליו. מצד שני, אולי הם סבורים כך משום שהם מסכימים איתו בסוגיה הספציפית שמדובר בה. זה לא מקרה שתומכי רוב המפלגות שהצביעו בעד חוק העריקים רואים במכתב הרמטכ״ל סטיה מהדרך הנכונה – ותומכי רוב המפלגות שהצביעו נגד חוק העריקים רואים במכתב הרמטכ״ל עמדה מקצועית ראויה. דמיינו מצב הפוך. דמיינו מצב שבו הרמטכ״ל מגיש חוות דעת שתומכת בחוק העריקים. מי היה רואה בזה מעשה לגיטימי ומוצדק, ומי היה סבור שהרמטכ״ל חרג מתפקידו, או טוען שהרמטכ״ל נכנע למערכת הפוליטית ונקט בגישה לא מקצועית? כן, כן, אני מסתכל עליכם. וגם במראה. קל לדחות מכתב שמנוגד לעמדתכם. קל לקבל מכתב שתואם את עמדתכם. עכשיו חישבו מחדש: האם אתם רוצים או לא רוצים לשמוע את עמדת הרמטכ״ל גם במקרים שבהם קשה יותר להחליט אם לדחות או לקבל אותה.
שגיא ברמק, יש בישראל מפלגה שמרנית? האזינו להסכת של הקיפוד והשועל
