1.
מנהגים דתיים הם דבר שרירותי בהגדרתו. למה לא לגעת ביד רטובה בחוט חשמל חשוף? כי זה מחשמל, ומסוכן. למה לא לאכול שרימפס אבל כן לאכול כבש? לזה אין סיבה שאפשר להצביע עליה, במובן של נימוק שאינו מעגלי. האיסור הוא הסיבה. ההלכה היא ההסבר. למה? ככה!
כל מי שמקשים על סירובו של דוד זיני ללחוץ יד לנשים בטקס הענקת דרגות בשב״כ, יכולים באותה מידה להקשות על סירובו לאכול שרימפס, או על ההתעקשות שלו לכרוך רצועת עור שחורה על ידו השמאלית בכל בוקר, תוך מלמול של טקסטים עתיקים. זה משונה וזה משונה וזה משונה. זיני לא המציא איסור. הוא מקפיד על איסור שאין קושי למצוא בספרים שהוא בוחר לציית למה שכתוב בהם. זיני לא מפלה נשים לרעה כשהוא לא לוחץ להן יד, יותר משהוא מפלה כבשים לטובה כשהוא מסכים לאכול אותן.
הלכה היא דבר מגוחך, אלא אם מחשיבים אותה, ואז היא דבר מחייב. כך שלפני שפותחים בוויכוח על השאלה אם ראוי או לא ראוי ומה ראוי, צריך להבין שמדובר בוויכוח שיש אפשרות לקיים רק באחד משני תנאים. או ששני הצדדים מסכימים שההלכה חשובה – ומקיימים דיון בכלים הלכתיים על תוקפה של הלכה מסוימת בנסיבות מסוימות. או ששני הצדדים מסכימים מראש לדבר על ההחלטה של זיני בלי להתייחס לתוקף ההלכתי שלה.
אם להבהיר את הנקודה באמצעות דוגמה שכבר הזכרנו: יש אפשרות להסכים על החובה לציית לכללי הכשרות, ואז לנהל דיון הלכתי על השאלה האם שרימפס באמת לא כשר (אם כשר, יהיה בצה״ל, אם לא, לא יהיה בצה״ל). יש אפשרות לנהל וויכוח על השאלה האם צה״ל צריך או לא צריך להתחשב בשמירת כשרות (אם כן, לא נגיש שרימפס, אם לא, כן נגיש שרימפס).
זה לא אותו ויכוח.
2.
אם ראש שירות בטחוני בצרפת היה אומר שלא ילחץ יד לקצינות בגלל שדתו לא מתירה לו לעשות זאת – הוא היה נזרק מתפקידו באותו היום.
אם ראש שירות בטחוני באיראן היה אומר שלא ילחץ יד לקצינות בגלל שדתו לא מתירה לו לעשות זאת – השלטון היה תמה על כך שהוא נדרש להבהיר מה שכל כך מובן מאליו.
ישראל אינה צרפת. החילוניות אינה דתה. ישראל אינה איראן. היא איננה תיאוקרטיה.
מה ישראל? משהו באמצע. מדינה יהודית, שחלק מאזרחיה מפרשים כמדינת לאום, כפי שהתכוונו המייסדים, וחלק מפרשים, יותר ויותר, כמדינה שגם לדת, בפירושה ההלכתי, יש בה תפקיד מעין ממלכתי.
קל להיות צרפת, מדינה שבה אסור לצעירות לבוא עם רעלה לבית הספר, ולזיני לא היו מאפשרים גם לחבוש כיפה לו היה עומד בראש שירותי הבטחון. קל להיות איראן, מדינה שבה יש חובה לחבוש כיסוי ראש, ואי אפשר להתמנות לראש ארגון בלי לשמור על כללי הדת המדוקדקים, לפחות למראית עין. קשה להיות ישראל: זו מדינה שעוד לא בדיוק החליטה מה היא רוצה להיות, ולכן מתקיימת בה התקוטטות בלתי פוסקת על דברים כמו לחיצת יד בטקס, או שירה של זמרות בטקס.
3.
עכשיו נשחק משחק: נניח שכל קצין וקצינה בצה״ל או בשב״כ היו יודעת שבטקסים בארגונם אין לחיצות יד של גברים ונשים, מה היה קורה? זה לא מסובך. מדינת ישראל יכולה לקבוע מחר כלל חדש. מכיוון ששיעור הישראלים שומרי ההלכה נמצא בעליה (זה החרדים, לא הדתיים), ומכיוון שישראלים כאלה נדרשים לא פעם להתייצב לטקסים כאלה ואחרים, פעם בצה״ל, פעם במקום עבודה, פעם בכנסת, או בקבלת פרס, יוכרז מעתה שלחיצות ידיים אינן מקובלות יותר במסגרות כאלה. אפשר לקוד קידה קטנה, כמו היפנים, או להצדיע, או להמציא איזו מחווה טיפשית אחרת שתבטא את הדבר שאותו מבטאת לחיצת היד. בתוך כמה שנים אפשר לקיים את המנהג החדש גם בטקסים שבהם יש אורחים מחו״ל, שלא מכירים את השיגעונות שלנו. ידע כל העולם שישראל אינה מדינה מגוש המדינות לוחצות הידיים, היא מדינה מגוש המדינות שביטלו את לחיצת הידיים.
מה יקרה במצב כזה? שום אסון גדול לא יקרה. אבל זה בהחלט יהיה מהלך שיש לו משמעות. תהיה לו משמעות בהבהרת דבר, שאולי הגיע הזמן להבהיר אותו: במנעד האפשרויות הנרחב מאוד שבין החילוניות המקודשת של צרפת, לבין ההלכתיות הכופה של איראן, ישראל הרשמית מתקדמת לכיוון שיש בו יותר תוקף לשיקול ההלכתי. לא שהיא נהיית איראן – מגוחך להשוות את ישראל לאיראן. לא שהיא הייתה פעם קרובה לצרפת – גם השוואה כזאת תהיה קרובה למגוחכת. אבל צעד קטן לכיוון די ברור היא בהחלט עושה.
האם המשטר באיראן ייפול השנה? בוא להשתתף במשחק תחזית האירועים של המדד
4.
נניח שאין סיבה להתרעם על זיני. נניח שמבחינתו לחיצת יד לקצינה היא כמו שתיית חלב אחרי אכילת רבע עוף. במטבח השב״כ לא מגישים לו חלב אחרי עוף, כדי לכבד את הבחירה ההלכתית שלו. בטקס של השב״כ לא מחייבים אותו ללחוץ יד לקצינה, כדי לכבד את הבחירה שלו. מה שמייד מעלה את השאלה: אם כך, למה לא לכבד את הבחירה של חיילי גולני שלא רוצים לשמוע שירת נשים? מה שמייד מאפשר שאלה אחרת: מה יקרה ביום שבו עשרים חיילים יבקשו שלא לעמוד בטקס שבו חזן צבאי אומר את תפילת הקדיש, כי הטקסט הזה, שמהלל ישות בלתי קיימת בעיניהם, פוגע באמונתם?
הנה – נגענו בנקודה כואבת – ונאמר משהו שבטח יהיה קצת מרגיז: זיני מוכן לתבוע את כיבוד ההלכה שלו. החיילים הדתיים מוכנים לתבוע את כיבוד ההלכה שלהם. קצינים וחיילים (וקצינות וחיילות) שאינם שומרי הלכה עומדים מולם בלי הלכה. קדיש? שיהיה קדיש. מול החייל הדתי שקשה לו לשמוע זמרת אישה עוד לא התייצב חייל אתאיסט שקשה לו לשמוע ״יתגדל ויתקדש שמו הגדול״.
5.
בעולם מתוקן, את כל זה פותרים במערכת נינוחה של יחסים בין בני אדם. זיני לא ילחץ יד, הקצינות לא יעלבו, החיים ימשכו. אין על מה לדווח. אבל אנחנו לא בעולם מתוקן. אנחנו בעולם שבו זיני לא רק רוצה לא ללחוץ יד – הוא רוצה להכריז שלא ילחץ יד, לעשות מזה עניין. ומתנגדיו לא רוצים רק למצוא דרך מכובדת ונעימה לאפשר לו לשמור על הכלל שחשוב לו – הם רוצים להיעלב, בשמן של קצינות שספק גדול אם באמת נעלבו. אז הנה, יש עניין.
התיאוריה של המלחמה: אם לא תקראו איך תדעו?
