זה לא שהיו לו כל כך הרבה מצביעים גם ככה, אבל עד חודש יוני הסקרים עוד מצאו שבעה-שמונה מנדטים שהולכים לכחול לבן של בני גנץ. קחו לדוגמה את הסקר של מנחם לזר במעריב, שנוח להשתמש בו כי הוא נערך ממש כל שבוע. בינואר – עוד נרשמו בו 18 מנדטים לגנץ. למה? כי הסקרים עוד לא הכניסו למשוואה מפלגה של נפתלי בנט. בסקר האחרון של מרץ – גנץ כבר היה על עשרה מנדטים. באחרון של יוני – על שמונה מנדטים. אבל בסקר האחרון, אמצע אוגוסט, הוא כבר ירד לחמישה, לא רחוק מאחוז החסימה. בסקר של מנו גבע בחדשות 12 – השבוע – גנץ כבר ירד מתחת לאחוז החסימה.
זה קורה לו מכל הסיבות הידועות: בנט הוא משאבת קולות של מי שרוצים גם מעין ימין-מרכז וגם סיכוי לשלטון. איזנקוט הוא משאבה לרבים שמרגישים שגנץ עשה את שלו כמנהיג, והגיע הזמן שיפנה את המקום למועמד אחר, שעוד לא עמד בראש. כל מי שמאוד לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה חושדים בגנץ שאולי יעשה שוב מה שכבר עשה בעבר, ויסכים לשבת תחת נתניהו. כל מי שמביטים באגו הפגוע של גנץ, שרצה להיות ראש ממשלה, דואגים שמא מרירות כלפי בנט או איזנקוט או לפיד תגרום לו אפילו להעדיף את נתניהו.
גנץ מוכר סחורה שקשה למכור. הוא כתב בזמנו חוק פטור לחרדים, ששימש כמצע לניסיון של הקואליציה להעביר חוק פטור בקדנציה הזאת. עד לרגע זה העמדה שלו בשאלת הגיוס קצת מגומגמת לעומת זו של בנט או איזנקוט. נדמה שהוא מהסס להסיק את המסקנה הנדרשת ביחס לחרדים, שיש בה אכן אלמנט לעומתי. הוא גם התבטא השבוע בחריפות נגד האוסטרלים, בגלל שמנעו כניסה של ח״כ שמחה רוטמן לארצם. אפשר לכבד את הממלכתיות הזאת, ואפשר לתהות אם דווקא רוטמן הוא האיש שצריך להיחלץ להגן עליו (גנץ יאמר, כמובן, שהוא לא מגן על רוטמן, אלא על מדינת ישראל). הרי אפשר גם לשתוק.
רביב דרוקר הציע לו השבוע לפרוש. עמית סגל הציע לו להיות נשיא המדינה הבא. כלומר, לפרוש. אם שני אלה מסכימים, אפשר לומר שגנץ השיג את מטרתו: אחדות של קטבים. וכל זה כשאין בחירות באופק, וכשהבוחרים עוד לא עשו את חישוב הסיכוי והסיכון בהצבעה למי שאולי כן ואולי לא. מפלגה שכבר בשלב הזה מתנדנדת, ושאין לה בסיס כוח שאפשר ״להחזיר הביתה״ – כי כחול לבן היא פלטפורמה פוליטית לעת מצוא, ולא בית של אף אחד – היא מפלגה בבעיה חמורה. גנץ מקווה לפתור אותה, באמצעות איחודים ומיזוגים. אבל מה הנכס שהוא מחזיק? אם ירצה להיות מספר אחת, לא בטוח שיש מי שייתן לו. אם יסכים להיות מספר שתיים, לא ברור כמה מנדטים הוא מביא איתו.
לאן הלכו המצביעים שלו? זה מה שבדקנו השבוע. לקחנו סקרים מהחודשים ינואר עד יוני, ודלינו מתוכם את כל מי שאמרו שיצביעו לגנץ. אחר כך בדקנו מה קרה לאותם משיבים בחודשים יולי ואוגוסט. התוצאה היא מה שנקרא ״מטריצת מעברים״. כלומר, טבלה שמאפשרת לנו לראות כמה מצביעים עברו ממשבצת גנץ למשבצת אחרת – ולאן עברו. כדי לעשות אותה קצת יותר פשוטה, לקחנו את התוצאות ועשינו מהם גרף (שמבטא ממוצע של יולי ואוגוסט). הביטו בו.
רוצים להבין את האתגר החרדי? בואו לצפות בסרטונים של המדד
מה רואים כאן? שבערך שליש מהתומכים בגנץ נשארו איתו. ואמרנו, לא היו לו כל כך הרבה מלכתחילה. אם ביוני היו עשרה מנדטים, אז שליש זה שלושה – כלומר, מתחת לאחוז החסימה. אם ביוני היו שמונה מנדטים, אז שליש זה עוד פחות – ועוד מתחת לאחוז החסימה. רוב התומכים של גנץ שעזבו כבר בחרו להם בית חדש. לא בטוח שסופי, אבל תחנה אחרת. בנט הוא המרוויח העיקרי. רבע מתומכי גנץ בינואר עד יוני עברו אליו ביולי-אוגוסט. ליברמן מרוויח לא מעט. וקצת גם יאיר גולן. ועוד פחות יאיר לפיד – שגם הוא בבעיה. מצבו היום קצת דומה למצבו של גנץ לפני חודשיים. כלומר, אם לא יצליח להתחזק, אם יאבד רק עוד קצת מתומכיו, הוא עלול להתקרב לאזור שמכניס את הבוחרים להתלבטות אם יש טעם או אין טעם, אם יש סיכוי או אין סיכוי.
וכמו שרואים בגרף, האחוזים לא מצטברים למאה. שליש נשארים עם גנץ, חצי עוברים לארבע המפלגות שכללנו בגרף, השאר מתפזרים במנות יותר קטנות, תלוי באפשרויות ובסקר. המילואימניקים של יועז הנדל יקחו מגנץ, סמוטריץ׳ יקח ממנו קצת, ויש גם מי שאומרים ״מפלגה אחרת״ או ״לא יודע״. זה לא אומר מה יעשו למעט דבר אחד – גם הם כבר עזבו את גנץ.
האם מדובר בסיפור ציוני? בואו לקרוא על רוזה
